סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מאיש מפורסם, חשיבותו עולה מעלה מעלה, כמה חסד ורחמים ממתינים לבוא על האדם אם רק יישבר את עצמו ויסיר מעל עצמו כל קפידא מאיש ישראל עליו.
וכך הוה מעשה לפני כחמש שנים בעי"ת בני ברק יצ"ו, באיש תמים במעשיו שהוסיף 'תוספת מרובה' לביתו מצד אחורי הבניין (עורף), ואף בנה כמה חדרים על גג ביתו כדי להשכירם ולהשתכר כדי מחייתו, אך דא עקא שאחד השכנים בבניין שממולו הייתה עינו צרה בהרווחתו של הראשון, ובא בטענה שכביכול זה הראשון יוכל להציץ מתוך החרכים לתוך ביתו ויתקיים בו 'היזק ראייה'. אותו אדם משמש כ'עורך דין' ובכוחו פנה לבית השלטון (עירייה) ודרש מהם שיורו לו 'צו מניעה' האוסר עליו לבנות, וכן עשו.
הראשון, שביתו היה צר עד מאד פנה לכמה עסקנים, ואחד מהם אשר לבו חם וער לסייע לבני ישראל ממצוקתם פנה לדבר על ליבו של ה'עורך דין' שיסיר את התנגדותו. אחר דין ודברים ניאות הלה בדיעבד, אך בתנאי כפול שיתחייב שלא לפתוח חלון באותו כותל הפונה לצד ביתו. ומחשש שמא יפתח חלון באיזה יום ללא הודעה מוקדמת, דרש לקבל ממנו צ'יק פקדון על סך עשרת אלפים (כיכר) כסף, כערבון על ההתחייבות, ובאם יפר את מילתו יוכל העו"ד להפקיד את הצ'יק, וככה יעשה מדי שנה בשנה.
הסכים 'הבונה' לתנאי זה והשליש את המשכון, כשאותו 'עסקן' מוליך ומביא ביניהם. כעבור שנתיים ימים פנה העסקן אל העו"ד, ואמר לו: מה לך ולצרה הזאת להוציא מידי האברך צ'יק פקדון בכל שנה מחדש, והלא הינך רואה כי מדובר באברך חשוב ועדין אשר לא ישקר באמונתו, דייך בהתחייבות פיו ואין צורך גם במשכון, ונעתר גם לזה – בהתחייבות בכתב וחתימת ידו שאינו פותח חלון לאותו צד.
כמובן שאצל הבונה נשאר 'זכרון דברים' בלב, כאב ומעין כעס על השכן אשר תקע מקלות בגלגלי הבנייה, ומכך שגם לא נתן לו להוציא חלון הגם שדירתו מרוחקת באופן שלטענתו אין בזה משום היזק ראייה.
והנה אותו עו"ד כבר השיא שניים מילדיו לפני שהתחילו 'פרק הבונה', ומני אז נעצרה השיירה… וכבר היו 'הצעות' על הפרק שהיה נדמה שהנה הגיעה הישועה, אך ברגע האחרון הכל ירד לטמיון. כלל הדברים, זה חמש שנים שלא נשמע אצלו קול ששון וקול שמחה, עד שהתערב אותו עסקן זכור לטוב, ניגש לאברך הבונה ואמר לו: בוודאי ראית אם לא שמעת את הצרה בבית שכנך, ומי יודע, שמא מחמת שהוא 'תקע' אותך על כן 'נתקע' אצלו שידוכי הבנים, על כן חוס ורחם ומחל לו.
נענה לו האברך, לא נפגעתי ואין צורך במחילה… אך אותו עסקן לא הרפה ממנו (והבין היטב את הנעשה בעומק ליבו, שעדיין יש בו 'שיירי' קפידא), על כן אמר לו: עלה נא אל מורה דרכך ותשאל בדעת תורה האם אתה צריך למחול.
הלך ונמלך אצל אחד מן 'הגדולים' ואמר לו שאכן עליו לומר בפה מלא סלחתי, ונשמע לדעת תורה והודיע שהוא מוחל וסולח. ואכן לא עבר שבוע וכבר 'סגר' העו"ד שידוך אצל אחד מילדיו…
עוד היה מעשה באחד שבנה לפני כעשרים שנה על גג ביתו, לאחר כחמש עשרה שנה אף שכנו עשה כמוהו, אלא שלא בנה כראוי את חיבור שני הגגות, ואף קלקל תוך כדי בנייתו את הגג של הראשון ולא תיקנו לפני ימות הגשמים, וממילא בהגיע 'יום הגשמים' נכנסו 'מים רבים' לבית הראשון, ונשמע קול העם בריעו, עד שלבסוף נתרצו שני הצדדים והלה תיקן את הגג, אלא שלא תיקן לגמרי את אשר בלבו, כי בלבו נשאר תרעומת, ונצטננו יחסי השכנות ביניהם.
באותה תקופה חיתן השכן השני שנים מילדיו בזה אחר זה, אלא שלדאבון לב אצל שניהם לא חלה ברכת ה' בבנים ובבנות במשך ג' שנים ומחצה, עד שניגש 'עסקן' לשכן הראשון, ועורר את לבבו לראות בצרת נפשו של שכנו והרבה בדברי פיוסים שיהא טופח על מנת להטפיח גם אצל בני הבית שאף הם ימחלו. ונתרצו שניהם ואמרו סלחנו, מחלנו.
וראה זה פלא, כתשעה חדשים אחר 'מעמד הסליחה', זכה השכן בשלושה נכדים. לבן אחד נולדו תאומים ולשני בת אחת, ויהי לאות ולמופת כמה מסוכן הוא צערו של השני, וכמה כוחה של מחילה להסיר את הדבר המונע את השפע תיכף ומיד.
(באר הפרשה)