"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג')
פעם נכנס אחד אל אדמו"ר חשוב, ושאל אותו: "אני רוצה שהרב יגלה לי את הסוד איך נעשים ל'בעל מופת' – אני רוצה להיות 'בעל מופת' – זה נשמע דבר מעניין וטוב – מוציאים איזה דיבור מהפה, והכל מתקיים! פלאי פלאים! ובפרט שעל ידי זה שייך גם להרוויח קצת כסף בצד, ובכן" – מבקש היהודי מהרבי – "למדני נא את דרכיך, איך נעשים ל'בעל מופת'…".
אמר לו הרבי: "דע לך, שכל הסוד טמון בפסוק אחד בתורתנו הקדושה!"…
●●●
הנה איתא במדרש (תנחומא פ' קרח סי' ב'), שקרח שאל את משה רבינו: הלא בית של אדם צריך שתהיה עליו מזוזה והיא השמירה על הבית, והנה מה כתיב במזוזה? שתי פרשיות קטנות, פרשת 'שמע' ופרשת 'והיה אם שמוע' – וקרח רצה לדעת – האם אדם שיש לו בית מלא ספרים – אוצר הספרים גדול – ספרי תנ"ך, ראשונים ואחרונים, ספרי יראה וחסידות ומוסר – האם זה גופא מספיק שיהא זה שמירה לבית, או שלא מספיק. אמר לו משה רבינו שזה לא מספיק, וחייבים שתהיה מזוזה על דלת הבית – בלא זה – אין חלילה שמירה על הבית, ברם, קרח לא רצה להבין את זה.
אומר הגה"ק מרן ה'חתם סופר' זי"ע, שכאן כתוב יסוד גדול ביהדות – יכול להיות אדם שהוא ספר תורה אמיתי – בית מלא ספרים, למדן גדול – וכלשון החתם סופר "תוך תוכו כמלאך!" – ואף על פי כן חסרה לו השמירה על ה'פתח' – הוא אינו מקדש את 'פתחי פיו', דהיינו שהוא אינו זהיר בדיבורו, אין לו פה שמור חתום וסגור, ופיו פתוח לרווחה, ומדבר ככל העולה על רוחו בלא מחשבה יתירה, אז כל דרגתו אינה חשובה לכלום!
אבל לעומת זה, יכול להיות אדם שהוא אינו "בית מלא ספרים" – אין הוא 'בריסקער למדן' – הוא יהודי פשוט – פחות או יותר א וואוילע'ר איד – הוא מתפלל שלש פעמים ביום – שומע פה ושם שיחה ב'קול הלשון' – מעיין לפעמים ב'נועם שיח'… אמנם יש לו שמירה על ה'פתח' – דהיינו שיש לו שמירה על פתחי פיו – שכן הוא זהיר בדיבורו – אז "קדוש יאמר לו!", ברם קרח לא רצה להבין ענין זה – הוא לא השכיל להבין שהעיקר זה השמירה על ה'פתח', הזהירות בדיבור שיוצא מהפה – ולכן הוא פער פיו כנגד משה רבינו רח"ל.
●●●
בפסוק נאמר (במדבר י"ט, ט"ו): "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" – כתוב בספרים הקדושים, שהפה של האדם דומה לכלי, וזהו הרמז בפסוק, "וכל כלי פתוח" – כאשר הפה של האדם פתוח ואינו שומר על מוצאות פיו – "אשר אין צמיד פתיל עליו" – אין לו שמירה וכיסוי על מה שהוא מוציא מפיו, הוא מדבר ככל העולה על רוחו, אזי "טמא הוא" – אדם כזה הוא טמא ר"ל.
כ"ק מרן האדמו"ר מ'ראחמיסטריווקא- ארה"ב' שליט"א, אמר פעם בשם הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, שהעבודה הגדולה והחשובה ביותר בעולם הזה – היא 'מניעת הדיבור'…
מיתאמרא בשם הרה"ק רבי שלמק'ה מזוועהיל זי"ע, שנאמר במשנה (מסכת יומא פ"ח, מ"ט): "מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" – שכמו במקוה, בעת שנכנסים לתוך המים, אז סוגרים את העיניים ואת הפה כדי שלא יכנס שם מים – כך הקב"ה מטהר את ישראל, רק באופן כזה – אם שומרים על העיניים והפה שיהיו סגורים וחתומים, ולא יראו דברים רעים, ולא ידברו דברים אסורים…
●●●
מסופר, דבעת שהרה"ק רבי ישראל מסאדיגורה זי"ע הגיע לעול תורה ומצוות, באו לחצר הקודש בסאדיגורה הרבה אורחים לרגל שמחת בר המצוה, וכל אחד ואחד הביא מתנה לבחור בר המצוה. אמר לו אביו הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זי"ע: "ראה בני! אתה רואה שכל אחד מביא לך מתנה הנקראת 'דורון דרשה' – הרי אתה מקבל את המתנה כי אמרת דרשה נפלאה ויפה – כלומר – אתה מקבל את המתנה על הדיבורים שאמרת, ובכן, ברצוני לומר לך בני, על השתיקה מקבלים הרבה הרבה יותר"…
בספר עבודת יששכר (ליקוטים) מובא: "כשם שנקרא 'זולל וסובא' על ידי שמרבה באכילה, כך נקרא 'זולל וסובא' מי שהוא מרבה בדיבורים!"…
●●●
נדבך נוסף בעניין זה של שמירת הדיבור, הוא שצריך האדם להיות עומד בדיבורו.
שמעתי מפי הרה"ח מו"ה אליהו ניימאן הי"ו, מחשובי חסידי וויזשניץ- מאנסי, סיפור נפלא עד מאוד, בגודל חובת הזהירות לשמור על הדיבורים היוצאים מן הפה.
וכה סיפר ר' אליהו הי"ו: בשנת תשל"ה סבב כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע על פתחי אדמורי"ם ורבנים, להחתימם על 'קול קורא' לאחב"י הנדיבים בעם, למען החזקת וביסוס מוסדותיו הק' 'חסד לאברהם', שהוא בעצמו הקימם בעשר אצבעותיו בס"ד, מן המסד ועד הטפחות.
בין מסעותיו הגיע האדמו"ר מסקולען זי"ע למאנסי, כשבדעתו להיכנס אל כ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ – מאנסי, לבקש ממנו שיחתום גם הוא על ה'קול קורא' עבור 'חסד לאברהם'.
לאחר שנכנס אל האדמו"ר ואחר דברי ברכה והערצה, אמר האדמו"ר מסקולען זצ"ל שהוא הגיע להחתים את הרבי על ה'קול קורא' להחזקת מוסדותיו 'חסד לאברהם', והניח לפניו את ה'קול קורא' שיצרף את חתימתו עליו.
ברם אז אמר לו הרבי מוויזשניץ: "אכן שמעתי רבות על מוסדותיכם הק', שאתם פועלים בהם גדולות ונצורות לקרב בנים לאביהם שבשמים, ואני מאוד מעריך את מפעלכם הקדוש, אמנם בהיות שגדרתי לי גדר שלא לחתום על קריאת 'קול קורא' לשום מוסד באשר הוא, מטעם הכמוס עמדי, על כן אינני יכול לצאת מגדרי, ואינני יכול לחתום על ה'קול קורא'. וכמו כן איני רוצה לעשות 'אויסנאם', ולהעדיף את מוסדותיכם על פני מוסדות אחרים, שכן כאשר אחתום לכם, יבואו גם מנהלי מוסדות אחרים לבקש את חתימתי, על כן" – התנצל הרבי – "אינני חותם גם כאן על ה'קול קורא'".
אמנם האדמו"ר מסקולען זי"ע לא רצה כל כך בניקל לוותר על חתימתו של הרבי מוויזשניץ, ועל כן אמר לו: את הפסוק "פתוח תפתח את ידיך" (דברים ט"ו, ח') – "פירשתי פעם באופן זה, שכוונת הכתוב אינו בדווקא על ענין נתינת ממון – לצוות את האדם לפתוח את היד וליתן ממון – אלא לפעמים הכוונה גם על פתיחת היד 'לחתום' על 'קול קורא' וכדומה.
"וכמו כן בענייננו, אבקש מהרבי שיפתח את ידו ויצרף את חתימתו על ה'קול קורא', מפני שחתימת ידכם תהיה לי לעזר גדול למוסדותיי הק', ויחזק את ידי בעבודת הקודש – ודעתי היא, שעל הרבי לצאת כאן מגדרו ולשנות את החלטתו, ובמקרה זה עליו לעשות 'אויסנאם' ולחתום על ה'קול קורא', מפני שאין מוסד זה המוסד 'שלי', אלא הוא מוסד של 'כלל ישראל'"…
לאחר שהרבי מוויזשניץ שמע את דבריו של הרבי מסקולען זי"ע, אמר לו: "טוב! – אני מסכים לדבריכם – והפעם אצא מגדרי לצרף את חתימתי על ה'קול קורא', אמנם יהא זה רק אחר שיעברו ארבעה שבועות מהיום, אז אצרף את חתימתי על ה'קול קורא' ואשלחהו אליכם, אבל עכשיו אינני יכול לחתום".
מששמע כן האדמו"ר מסקולען זצ"ל, שאלו בפליאה: "אם הרבי החליט הפעם לצאת מגדרו ולחתום, למה אינכם רוצים לחתום עכשיו תיכף ומיד? – מפני מה החלטתם לדחות את חתימתכם?"
אמר לו הרבי בלשון זה: "היות וכבר הוצאתי מפי קודם ואמרתי שלא אחתום, אם כן לכאורה שוב אינני יכול עכשיו לחתום, שכן אז אעבור על דיבורי שאמרתי שלא אחתום.
"אלא שחשבתי שיש לי דרך לצאת מהסבך, שכן גם אם בפשטות הדין האמור שסתם דיבור הכוונה לשלושים יום (ראה מס' תענית דף י"ז ע"א) הוא רק בנזירות, מכל מקום הרי מצינו דעה (ראה תוספות מס' נדרים דף כ' ע"א ד"ה אבל נזירות מרובה) הסוברת שגם 'סתם נדר' הרי היא רק ל'שלושים יום' (ז"ל התוס' בא"ד: ותימה, מה ענין שלשים יום לנדר, ויש רוצים לדקדק מזה דסתם נדר שלשים יום, עיי"ש) – על כן אסמוך כעת על דעה זו, ובעז"ה אחר שלושים יום אחתום על ה'קול קורא' – כך לא אעבור על דיבור שהוצאתי מפי!".
מספר הרה"ג ר' בן ציון פעלדמאן שליט"א ממאנסי, שהיה נוכח שם: "בצאת הרה"ק מסקולען זצ"ל מבית האדמו"ר מוויזשניץ, אמר לו הרבי מסקולען בהתפעלות 'ס'האָט זיך מיר געלוינט די גאַנצע נסיעה קיין מאָנסי, נאָר צו זעהן אַז ס'איז נאָך דאָ היינט אַ איד, וואָס 'האָט אַ פראָבלעם' מיט אַ דיבור וואָס ער זאָגט אַרויס פון מויל!' (כל הנסיעה למאנסי היתה כדאית, רק לראות שעוד נמצא יהודי שיש לו 'בעיות' עם דיבור שהוא מוציא מפיו!)"…
●●●
מספרים שהגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', התחיל להניח תפילין דרבינו תם בהגיעו לגיל תשעים שנה. וכששאלוהו לפשר הדבר, סיפר להם שכשהיה אברך צעיר לימים, התפלל פעם אחת בבית כנסת מסוים, שם פגש בו יהודי חסידי זקן – כבן תשעים – שכשראהו שאינו מניח תפילין דרבינו תם, שאל אותו בחיוך: "היכן הן התפילין דרבינו תם שלך?", והשיב לו ר' יעקב: "כשאגיע לשנותיך שלך, אז אניח גם כן תפילין דרבינו תם"… המשיך רבי יעקב ואמר: "עכשיו הגעתי לשנותיו של אותו זקן"…
●●●
סיפר לי ידידי ש"ב הנגיד החסיד רבי מרדכי רייזמאן שליט"א ממאנסי, מחשובי תלמידי הגה"ק מסאטמאר זי"ע, שפעם אחת ביקר הגה"צ רבי מיכאל בער ווייסמענדל זצ"ל אצל הגה"ק מסאטמאר זי"ע, ובאמצע נכנס יהודי אחד ושאל בעצת הגה"ק מסאטמאר אודות ניתוח שהיה צריך לעבור, אם לעשות את הניתוח או לא, והשיב לו הרבי שיעשה את הניתוח. כשיצא האיש, שאל רבי מיכאל בער את הרבי: "האם להרבי יש רוח הקודש?" השיב לו הרבי "לא". שאל רבי מיכאל בער: "אם אין לרבי רוח הקודש, איך יכול לענות לאיש שהוא יכול לעשות את הניתוח". אמר לו הרבי: "יהודי ששומר על כל דיבור שהוא מוציא מפיו, אזי שומר הקב"ה על דיבוריו, שיהיו רק דיבורים אמיתיים ונכונים"…
●●●
מספרים שאשה אחת באה אל הרה"ק בעל 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע, והתאוננה על צרותיה, וביקשה שהרבי יבטיח לה ישועה, ואכן הבטיח לה. לימים באה האשה שוב אל הרבי, והתלוננה שהבטיח לה שתיוושע, ועדיין לא נושעה. כששמע הרבי את דבריה, אחז בדיוקנא קדישא שלו, ואמר "דער בארד האט נאך קיינמאל נישט קיין ליגנט געזאגט!"(הזקן הזה אף פעם לא אמר דברי שקר) ולמותר לציין שתיכף נושעה…
●●●
שמעתי מאת הגה"צ רבי אברהם חיים שפיצער זצ"ל אבד"ק 'אור החיים' בבארא-פארק סיפור נורא: בימיו של הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל, היתה חבורת בחורים ריקים ופוחזים, שלא התנהגו כשורה ר"ל, והם הפילו את חיתתם על כולם.
פעם אחת הלכו כמה בחורים מישיבתו של רבי אלחנן ברחוב, ובאמצע הליכתם פגעה בהם אותה חבורה סוררת, שהחלו להפליא בהם את מכותיהם הנמרצות ולהתקוטט עמהם. הבחורים, לא איבדו עשתנותיהם, והשיבו להם כדבעי.
למחרת נכנסו אותם בריונים לישיבה, וחיפשו אחר הבחורים שהתקוטטו עמהם ביום האתמול. באותה עת, נכנס הגאון רבי אלחנן זצ"ל גם הוא לישיבה, וניסה לגרשם מהישיבה, אך ללא הועיל, הם עמדו בשלהם ולא רצו לצאת.
משראה רבי אלחנן את פני הדברים, ניגש אליהם, והתחיל לדוחפם בשתי ידיו החוצה, אך אז – העיזו החצופים פניהם – וקראו לעבר רבי אלחנן בכינוי – "חָנִי! – בלי ידים!" – "אהן הענט!" – השיב להם ר' אלחנן: "אתם – בלי ידים" – "ענק אהן הענט!"… מיד כשיצאו הדברים מפיו, נשארו אותם החצופים משותקים בשתי ידיהם רח"ל, מבלי יכולת להזיזן כלל…
כשראו כן בני הישיבה, החלו לדבר בהתרגשות מהמופת הגדול שעשה רבם. אך כשנודע על כך לרבי אלחנן, חרה לו הדבר. למחרת כינס את בני הישיבה ונשא בפניהם את דבריו, וכה אמר להם: "רבותי! אין זה מופת כלל וכלל! אלא אם האדם שומר את פיו כראוי, ומקיים את הנאמר (דברים כ"ג, כ"ד) 'מוצא שפתיך תשמור', אז הקב"ה מקיים את כל אשר הוא מבקש"…
אח"כ עלה משגיח הישיבה על הבימה, ונשא אף הוא את דבריו לבני הישיבה, וכה אמר להם: "עד עתה חשבנו שמה שאירע עם הידים – היתה מופת – אמנם עתה ששמענו מפי ראש הישיבה, שזה רק בזכות שהוא מקיים 'מוצא שפתיך תשמור' כדבעי – א"כ הלא זהו המופת הגדול ביותר!"…
(מתוך 'נועם שיח' מטות תשע"ו מכון אפריון לשלמה)