אתמול למדנו כי האדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור לשון הרע. ה'חפץ חיים' ממשיך ואומר על כך, שלפי זה נמצא, שכאשר הדבר אינו נוגע לו אלא לכבוד בעלמא, כגון שיושב בחבורת אנשים המדברים לשון הרע ואינו יכול להישמט מהם, ואם ישתוק ייראה בעיניהם כמשתגע – בוודאי ובוודאי שאסור לו להשתתף עמם, ועל כך אמרו חז"ל מוטב לאדם שייקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.
אדם הנמצא במצב כזה – כותב החפץ חיים – יחזק עצמו בדברי חז"ל: 'לפום צערא אגרא', וכמבואר באבות דרבי נתן שמצווה הנעשית בצער שכרה כפול פי מאה. ב'ביאורים ומוספים' שבמהדורת 'דרשו' מביאים בזה מדברי בעל 'מכתב מאליהו' בשם אביו, כי אפילו הדרגה הקטנה ביותר של צער שיש לאדם בעשיית המצוה, כבר גורמת שייחשב כמי שעשאה מאה פעמים. ולפי זה ממשיך המכתב מאליהו, שבכל מדרגה נוספת של צער שיש לאדם במעשהו, מוכפל שכרו במאה פעמים נוספות, וכך בכל דרגה נוספת של צער, שכרו מוכפל עד לאין שיעור.
בהמשך דבריו כותב ה'חפץ חיים' כי גם לשון הרע שלא על ידי דיבור, אלא בכתב או ברמז וכדומה, אסור. וב'ביאורים ומוספים' הביאו משו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' צב) בשם תשובות הרמ"א (סימ' יא), שלשון הרע על ידי כתיבה חמור מלשון הרע בדיבור, שכן בכתיבתו נראה שמחזק הדברים. גם לקרוא מכתב שכתוב בו לשון הרע, כתב הח"ח לקמן (כלל ו בא"מ ס"ק כג) שיש בזה איסור קבלת לשון הרע.
גם אם רק מראה לאחרים מכתב של פלוני שממנו נראה כי איננו חכם או למדן, כתב בבאר מים חיים (ס"ק יד) שגם זה בכלל לשון הרע. וב'ביאורים ומוספים' הביאו כי גם כשמראה לחברו ספר שחיבר פלוני, וכוונתו שיראה שניכר מתוך הספר שהמחבר אינו ת"ח וכדו' – כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני לשון הרע עמ' שנז ס"ק ה) כי מדברי הח"ח כאן משמע שגם זה אסור משום לשון הרע. מאידך, יש שכתבו (שו"ת לחפץ בחיים ח"ב סי' כג) לחלק, שכשאחד מוציא ספר על מנת שיעיינו בו רבים, ויודע שכל אחד ישפוט למראה עיניו אם נכונים הדברים ויש שיעבירו בקורת על דבריו, אין זה נחשב סיפור גנות. אכן, אם מתכוין בכך לגנות המחבר, הדבר אסור, כמבואר לקמן (לשון הרע כלל ב סע' ט ואבמ"ח ס"ק כח) שגם אם הדבר מפורסם, אסור לגלותו אם כוונתו לגנות, ולכן יש להיזהר שבאמת כוונתו תהיה לשם שמים ולא לגנות.
ב'ביאורים ומוספים' מביאים נידונים נוספים באיסור לשון הרע על ידי רמז, כגון על ידי 'שתיקה', דהיינו שפלוני שואל אותו האם זה נכון שראובן נתפס בגניבה, והשואל יודע שהוא יודע את התשובה, ואם ישתוק ייראה כמאשר את הדברים; או לשבח פלוני על דברים מסוימים, ולא לשבחו על ענין אחד [שהשומע מצפה לשמוע ממנו על כך], ובזה יוצא גנאי מתוך דיבורו; או לשבח קבוצת אנשים בשמותם ולדלג על אחד מהם, שנשמע מכך גנות על אותו אחד. וראה שם את הדברים בהרחבה.