"כל שרוח הבריות נוחה הימנו" (אבות ג', י')
היה זה באמצע שיעור של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל בישיבה שבמושב זרועה. לפתע באמצע השיעור לא חש בטוב ואיבד את הכרתו, ומיד הושיבוהו על כסא והזעיקו עזרה. לאחר זמן התעורר, וכיוון שהגיע זמן תפילת מנחה סימן בידו לאחד הבחורים שיגש להתפלל, ואף הוא עצמו נעמד להתפלל עמהם.
באותו יום אחר הצהריים רצה אחד הבחורים לשוחח עם ראש הישיבה, ונסע לישיבת הנגב. והנה כשהגיע לשם ראה להפתעתו את ראש הישיבה מתפלל מנחה בישיבה. לאחר שסיים תפילתו ניגש הבחור אל ראש הישיבה ושאלו מדוע התפלל מנחה – והרי כבר התפלל בישיבה בזרועה?
ענה לו ראש הישיבה: אחרי שהתעוררתי ראיתי על פניהם של הבחורים שהם מבוהלים ממה שקרה אתי, וחששתי שאם אלך במצב הזה הם לא יהיו רגועים. מאידך, להתפלל מנחה לא יכולתי, כיוון שעדיין לא היה בכוחי לכוון כראוי. לכן עשיתי עצמי כאילו אני מתפלל, כדי שהבחורים ירגעו, ועכשיו לאחר שנחתי, התפללתי מנחה…
(נר יששכר)