"אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא" (שמות ח', ט"ו)
הגאון רבי יצחק קופלמן זצ"ל, ראש ישיבת לוצרן, היה מגדולי תלמידי הגר"ש שקאפ, ומחנך נפלא שהעמיד דורות של ת"ח באירופה. כשביקר בפעם הראשונה אצל רבינו, אמר לתלמידיו כאשר יצא מהבית: "ער איז א נסתר!" (הוא אדם נסתר). במשך כל השנים, כשהזכירו את שמו של רבינו, היה חוזר ואומר, שככל שנראה שמכירים את רבינו ואורחותיו – הוא נסתר.
רבינו היה צנוע בדרכיו ובהליכותיו בצורה מופלאה. מעולם לא הכניס מאן דהוא, ואפילו לא את בני משפחתו ותלמידיו, לבית גוואי של עולמו הפנימי. הנהגות רבות שהיו לו במוסר וחסידות לא דיבר עליהן ולא הסבירן לאף אחד. רק לעיתים נדירות ניתן היה להציץ אל בין החרכים בעבודתו בקודש הפנימית.
עבודת השם שלו התאפיינה ביסודיות. דברים שקיבל על עצמו, הקפיד עליהם ללא גבול. למרות שעוז וחדוה היו תדיר במקומו, ולא היה מתוח בעבודת השי"ת, בכל אופן כשהתעוררו אצלו ספיקות בעניינים מסוימים, אם זה בעניינים הלכתיים, קבלות שקיבל עצמו, או ספק על כשרותו של כסף שנתרם לישיבה, משך את ידו מהעניין. לפעמים היו ספיקות רחוקים, וגם העניינים לא נראו חמורים, לפעמים היה כרוך בצעד זה הפסד כספי גדול, אך רבינו עמד איתן כחומה בצורה ולא שינה. ניכר היה שהדברים לא נבעו ממתח ו'נערווין' בעשיית המצוות, אלא מאהבת המצוות והרצון לעשות אותן באופן מושלם. למרות זאת, מעולם לא דיבר עם מאן דהו על 'הנהגותיו'. בענוותנותו לא ראה בדבר 'נושא' כדי לדבר עליו.
"ושם דרך אראנו בישע אלוקים"
למרות שהצניע מאוד את הליכותיו, פעמים שנפער סדק זעיר דרכו ניתן היה לראות את הסער שהתחולל ברעיוניו, עד כמה עמל בעיבוד מעשיו ומידותיו, ועד כמה מדד בפלס כל פעולה מהנהגותיו.
סיפר הרה"ג רבי מרדכי יפה, שפעם באחד הוועדים סיפר רבינו, באורח נדיר, שני סיפורים על עצמו, ובהם ראו התלמידים באיזה פלס עדין מדד את אורחותיו. ראשית סיפר, שבשבת קודש למד כמה שעות עם החברותא שלו, וזכה לחדש שתי מערכות שהיו ראויות להיאמר כשיעורים כלליים בישיבה. אולם כשהגיע החברותא, שרבינו היה מציג בפניו את מה שעומד לומר בשיעור, פרך החברותא את השיעור. התבטא רבינו ואמר, שלדעתו הסיבה שהלה הצליח לסתור את דבריו מבלי שיצליח להוכיח את צדקתו, נבע רק מכך שהסתובב בבית ואמר לכל בני המשפחה שזכה לחדש היום שני שיעורים, ולדעתו היה בזה סרך גאווה!
סיפור נוסף סיפר אז: באותה תקופה קנה רבינו את הקרקע שעליה עומד בית מדרש 'פרידמן' ללא שהשיג עליה עדיין שום תורם. הוא סיפר לבחורים שאלו שמסייעים לו במלאכת הקודש, לא היו מרוצים מכך שהוא ניגש לבנות בלי שקיבל תרומה. כשנסע לחו"ל לדינר שערכה הישיבה, ודיבר עם נדיבים לתרום לו את קניית הקרקע, לא קיבל מהם תשובה. קרוב לזמן שהיה עליו לשלם תשלום גדול, התקשרו אליו מהמשרד של הישיבה בארה"ב, שאחד הנדיבים שרבינו היה אצלו מסכים לתרום סכום נכבד, שיכסה את כל התשלום הגדול של הבניה. כששמע רבינו את הדברים, הוקל לו מאד. מיד כשקיבל את הבשורה, התקשר רבינו לכמה מעמיתיו בהנהלת הישיבה, וסיפר להם שהגיעה תרומה גדולה מאוד לשלם את כל תשלום הקרקע. לאחר כמה ימים התברר שהנדיב יכול לתת את התרומה רק בתשלומים, ושוב נפל העול, אמנם הזמני, על צווארו של רבינו. אמר רבינו לבחורים: "ברוך השם, גם בתשלומים זה חסד גדול מהקב"ה. אולם תדעו, שהסיבה שלא קיבלתי את התרומה בתשלום אחד, מה שהיה מקל עלי מאד, היה מפני שהתקשרתי לספר על כך והתגאיתי!".
מספר רבי מרדכי: "כאב לי לשמוע שרבינו משפיל את עצמו בסיפורים אלו לפני תלמידיו, ומיד לאחר הועד ניגשתי ושאלתי אותו: האם לא יתכן שאדם שמח בטוב שהבורא היטיב אתו ומספר זאת לאחרים?! למה רבינו אומר שהוא התגאה?! אמר לי רבינו: 'אתה צודק, אין פגם בעצם הסיפור, אדרבה זוהי הדרך האמתית, לספר על חסדי השי"ת והשגחתו הפרטית, אולם אני יודע את האמת שהתגאיתי!'".
סיפור דומה מספר הרה"ג רבי צבי בויאר, שלמד עם רבינו חברותא, ופעם כשהגיע ללמוד סיפר לו רבינו בשמחה גלויה, שנתקבלה תרומה עצומה מאחד העשירים לפרויקט שעמד על הפרק באותה תקופה. למחרת אמר לו רבינו בצער שאתמול כששוחח איתו, נכשל בדיבורי 'כוחי ועוצם ידי'. מיד לאחר הלימוד התקשרה המזכירה של אותו עשיר, ואמרה שהוא משנה את אופן נתינת התרומה, דבר שהיה עיקר שמחתו של רבינו. ניכר היה בדבריו שכאב על הדיבור, שכן ראה בו קצת "כוחי ועוצם ידי", יותר מכאבו של שינוי צורת התרומה…
נקי וצדיק
ככל שהיה הדבר נוגע להצלחת הישיבה ותלמידיה, לא היו לרבינו שיקולי כבוד או רתיעה ממעשה מסוים, בטענה של 'לא מתאים לי' ('עס פאסט נישט'). העובדה שהפעולה יכולה להרבות תורה בישראל, הסירה את מחסום ה'חשבונות הרבים שביקשו בני האדם'. הוא לא הבין כלל את השיקול. הרי כל מציאות בן תורה היא ללמוד וללמד, ואם כן מה שצריך לעשות עושים…
מטבעו היה עדין נפש וביישן גדול, וכשנזקק לבקש באופן אישי ממישהו משהו, היה מתבייש ולפעמים נמנע מלבקש. כשנאלץ לבקש היו פניו מסמיקות, אולם כשהיה הדבר נוגע ללימוד התורה לא התבייש. בפרט כשנעשה ראש ישיבה, ונאלץ להסתובב על דלתי נדיבים, לא התבייש להביע את רצונו ולבקש את עזרתם, ואף יכול היה לבקש סכומים עצומים, למרות שנתקל לא אחת בסירוב, לפעמים בעדינות ולפעמים בגסות ובזלזול, למרות זאת לא נרתע מלהמשיך במרץ במלאכתו, להגדיל תורה ולהאדירה. הוא עצמו לא נטל שום משכורת מהישיבה במשך שנים רבות.
פעם כאשר מאן דהוא טען טענות שונות נגד הנהגתו בענייני הישיבה, ענה לו בשאלה: "האם אתה יודע למה קבעו שראש הישיבה ישב במזרח, ליד ארון הקודש?". הוא מקשה והוא מותיב: "כדי שארון הקודש יזכיר לו, להתנתק מנגיעות עצמיות ולעשות את מעשיו לשם שמים"…
מעלת הנקיות של רבינו הייתה מופלגת. פעמים רבות עלו למעונו ראשי ישיבות וראשי כוללים, שרצו להקים כוללים או ישיבות חדשות, ובקשו ממנו שיאות לתת שבחורים או אברכים מצטיינים מישיבתו, ישתתפו בהקמת ישיבתם, ורבינו נענה להם בשמחה. לא אחת טענו לו רבני הישיבה: "רבינו עושה תוכניות כדי להצמיח מצוינים בישיבה, וכשהם גדלים הוא מאפשר לקחת אותם מהישיבה, ולהגדיל בהם מקומות תורה אחרים, דבר שמחליש את הישיבה. רבינו ענה שתפקידו הוא אחד ויחיד: להגדיל תורה! לכן אם ייקחו מפה מצוינים וימשיכו להפריח תורה במקום אחר, הוא אינו יכול לסרב. כשאברכים מצטיינים התייעצו אתו האם לעבור לכולל אחר, אם הבין שסיבת שאלתם היא מפני מצוקה כלכלית – חיפש דרכים לסייע להם ולהשאירם בישיבה. אולם כשסיבת המעבר הייתה משום שיכולים לגדול יותר במקום החדש, לא רק שלא מנעם מכך, אלא גם סייע להם בדרכם החדשה.
אחד מראשי החבורות מספר, שכשהגיע לישיבה כאברך צעיר, הוא היה אברך בינוני, ורבינו בעמל והשקעה גידל ורומם אותו במשך שנים, עד שמינהו לתפקיד בישיבה. פעם הוצעה לו משרה במקום אחר, והוא בא להודיע שעוזב למקום אחר. את ההודעה הודיע בלב כבד, שכן כאמור, היה חייב לרבינו וליתר ראשי הישיבה את כל צמיחתו. רבינו בירך אותו בחום על משרתו החדשה. כמובן שהחלל לא נשאר ריק ורבינו מינה מישהו אחר למשרתו. כעבור תקופה קצרה חזר לישיבה, שכן לא הצליח במקומו החדש וביקש לשוב לישיבה. לתדהמתו כאשר הודיע שהוא חוזר, טרח רבינו טרחה יתירה להשיג לו משרה כל שהיא, והודיע שיעשה כל טצדקי למצוא לו משרה דומה לזו שהייתה לו בעבר. רבינו אמר לו שאת המלגה הוא משאיר לו כפי שהייתה כשהיה במשרתו…
אותו אברך מספר על כך בהתרגשות רבה. לא די שרבינו גידלו ורוממו, וכל המשרה שנתן לו מלכתחילה, הייתה גם היא במטרה לרוממו, אלא גם כשבחר לעזוב וחזר, לא הסיר ממנו את אהבתו ועמלו לגדלו ולרוממו, עד שדאג שלא יחסר משהו מהרגשתו הטובה. סיפורים דומים נשנו בפי כמה וכמה מרבני הישיבה, ראשי החבורות והמשיבים.
הזהירות מ'נגיעות'
פעם פנה רבינו לתלמיד חכם וביקש להתייעץ אתו באחד מענייני הישיבה. אותו ת"ח לא הבין מדוע רבינו פונה אליו, ושאלו: "ממה נפשך? מדוע ראש הישיבה שואל אותי? אם זו שאלה לגדולי ישראל, עוד לא הגעתי לכך. ואם לא, מדוע לא מכריע ראש הישיבה בעצמו?". אמר לו רבינו שלהבנתו הוא באמת יכול להכריע בעצמו, אלא שהאחריות (כלשונו) מחייבת אותו שלא לסמוך על עצמו, ולשאול עוד מישהו, כדי לראות אם אין לו נגיעה…
פעם ביקש רבינו מאחד מחשובי האברכים, לסייע לו לבנות בית מדרש חדש בישיבה. אולם לצורך כך היה צריך האברך לעזוב משרה שעסק בה. אמר לו רבינו: "בדרך כלל אתה רגיל להתייעץ איתי, אולם בהצעה הזו יש לי 'נגיעה' שתסכים, לכן כדאי שתתייעץ עם מישהו אחר"…
כך היה פעמים רבות כשטובת השואל הייתה אחרת מטובת הישיבה, אף בדברים שטרח עליהם מאוד, הכריע רבינו נגד רצונו האישי. פעם הציע לאברך בישיבה ליטול על עצמו משרה מסוימת באחד ממוסדות הישיבה, והפליג ברצונו לפתח את המוסד, והוסיף עד כמה מוכשר אותו אברך לסייע בעניין, ואיזו זכות נצחית היא עבורו. אותו אברך אמר שהוא יחשוב על כל העניין.
למחרת הגיע לרבינו ושטח בפניו את הצדדים לחיוב ולשלילה, ענה לו רבינו בנחרצות שלא ייקח את המשרה. תמה האברך, אתמול רבינו הפליג בזכות המופלגת שבדבר, והיום הוא אומר בנחרצות שלא ליטול את המשרה? ענה לו רבינו: "אתמול דיברתי על תועלת הישיבה, לדעתי אתה יכול לתרום לעניין וזו זכות גדולה. כעת שאלת שאלה אחרת מה טוב לך, לפי הנתונים שהצגת בפני, התשובה ברורה – הדבר אינו טוב בעבורך!"…
פעם התפנה תפקיד מסוים שהתמודדו עליו שניים, אחד מהם היה מקרובי רבינו. רבינו סבר שהוא אכן ראוי, וקרובי המשפחה לחצו שיכריע עבורו. אולם כששמע רבינו את הנתונים החליט שהתפקיד מתאים לשני יותר מלקרובו. לכן, דאג שהתפקיד יינתן למי שהיה מתאים יותר לתפקיד. אחד הרבנים שהיו מעורבים בעניין, אמר לרבינו בהתפעלות שנראה לו שסבו, הסבא מסלבודקה זצ"ל, מתכבד במעשהו.
(מתוך 'בכל נפשך' תולדות חייו של מרן הגאון הקדוש רבי נתן צבי פינקל זצ"ל)