"וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית י"ח, ב')
מסכת חסדיו היתה מסועפת ומחושבת בכל ענין וענין. הוא בחר את החנויות בהן רכש מוצרי מזון או ספרים, לפי מידת החסד הגדולה יותר שיכול היה לגמול עם בעל החנות, אם היה רבינו נזקק לרכוש ספר מסוים- היה עושה זאת אצל סוחר ספרים אחד שחנותו היתה פתוחה רק למספר שעת ביום ואף לא הכילה ספרים רבים.
רבינו היה מודיע לו מספר ימים קודם, שבעוד ימים אחדים יצטרך לרכוש ספר מסוים, והלה היה מזמין ספר זה במיוחד עבורו, למרות שבשאר החנויות היו הספרים מצויים למכביר, ועל אף שחנות זו רחוקה היתה, ובדרך אליה עבר על פניהן של מספר חנויות ספרים. הקפיד לקנות אצל אותו סוחר ספרים שאין פרנסתו מצויה בשפע, בידעו שכך גומל הוא חסד עצום בקניית הספר.
פעם נודע לו על מו"ל ממכריו שהדפיס את ספרו הק' של אחד מתלמידי הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, ומשום מה עמדו הספרים וחיכו לגואל. רכש רבינו את את כל הספרים, כאילו הודפסו עבורו בלבד, ומהם נתן דורון דרשה לבר מצוה שעלה לביתו להתברך, או שהזמינו לשמחתו.
קצבת נסיעות לחייט
ברחובות הסמוכים לבית רבינו, שכנה בקתתו של חייט עני תמים ויר"ש, שמזה שנים נשכח מלב ואנשים לא הביאו לו עבודות תפירה, עד שכמעט שכח את סודות מקצועו. רבינו הקפיד להביא אליו את בגדיו שהוצרכו לתיקון, למרות שהחייט לא היה אומן. חייט זה הטלטל מביתו שבאחת משכונותיה המרוחקות של דרום ירושלים עד לבקתתו שבשכונת מא"ש.
רבינו שידע שאין בכיסו של החייט כסף אפילו להוצאת הנסיעה מביתו ועד למקום עבודתו, הקפיד להכנס אליו פעם בשבוע ולתת לו דמי ביקור, שהספיקו להוצאת הנסיעה השבועית. הגיעו הדברים לכך שאם שכח פעם להגיע אל החייט, היה החייט עולה לבית רבינו כדי לקבל את פדיונו השבועי. לימים, ביקש רבינו מנכדו, לזכור את היום השבועי בו יש להכניס את דמי הנסיעה לחייט, שבעקבות גילו המתקדם התקשה לעלות את המדרגות לבית רבינו.
הסכום השבועי היה קבוע ולא ירד, גם אם באותו שבוע לא הביא לו רבינו בגדים לתיקון. מוסיף נכדו ומספר: "בתחילה כששלח אותי להכניס את הכסף לחייט, היה משתמש בביטוי ממנו הבנתי כאילו מדובר בתשלום על עבודת חייטות. עד לאחר מספר שבועות רצופים שהבנתי, שלא יתכן שלרבינו יש מידי שבוע בגדים לתיקון – ירדתי לסוף כוונת פשר השילומים"…
בשכנותו של רבינו, סמוך לחצרו, קבע חייט אחד את מושבו. אף הוא, נחלתו לא שפרה עליו, אולם הוא לא הסכים לקבל צדקה. רבינו היה נכנס אליו מפעם לפעם כדי לקנות משהו מדברי הסידקית על השולחן בפתח. בנוסף לכך, הוא היה מכניס לו מפעם לפעם בגד לתיקון. בימי השבעה על רבינו עלה החייט ודמעות בעיניו, וסיפר לקהל המנחמים שצבאו בהמונם, שרבינו הציל את חייו. הוא סיפר כי בעת שנחלה בדרכי הנשימה ר"ל, רצו הרופאים לנתחו כדי להציל חייו, אולם כאשר באו לספר על מצבו לרבינו, אמר לו כי לא יסכים לניתוח בשום פנים ואופן, וברכו שיתרפא בלי ניתוח. ואכן בזכות ברכת קדשו חלפה המחלה כלעומת שבאה, לתמיהת הרופאים.
מכלכל בחסד
מעשה באחד ממיודעיו שהיה בעל משפחה גדולה, ופתח חנות לממכר מוצרים שונים. רבינו דירבן את בני משפחתו והרבה מתלמידיו שיפקדו את החנות, ויקנו בה את המוצרים הדרושים להם, על מנת לעודדו ולהביא ברכה והצלחה בפרנסתו (רבינו פטר מחובה זו את מי שאמר לו שיש לו מקום קבוע לקניותיו אלו, והמוכר במקום ההוא עלול להפגע על ידי כך). כאשר ראה רבינו על כמה מהם שמהססים הם, הבין כי הכסף אינו מצוי באמתחתם, ונתן להם מכספו כדי לכלכל שניהם כאחד, ולא ידע בעל החנות כיצד יצאו מוניטין לחנותו ולסחורתו תוך ימים אחדים.
גבול החסד
אחד מנאמניו ייסד ישיבה לצעירים מצוינים, וביקש מרבינו שישתדל אצל כמה ממכריו שיפקידו את בניהם בישיבתו, כדי להעלותם בתורה וביר"ש. התבטא רבינו באזניי ואמר: "אמנם, גם ללא בקשתו הייתי עושה כן, אולם דע לך כי עשר ישיבות קטנות נוסדו עכשיו ע"י קרובי ותלמידי, שהתייעצו עמי ובקשו את ברכתי, ואיככה אוכל להעדיף אחת על חברתה? בקשות מעין אלו טורדות את שלוותי. אחת אוכל לברכם, שיצליחו כולם כאחד להגדיל תורה ולהרבות גבולם בתלמידים הגונים".
עוד באותו ענין סיפר רבינו, על עשיר שהגיע למרן החזו"א זלה"ה, על מנת לתרום סכום הגון עבור ישיבתו של החזו"א, בהיותו סבור כי לחזו"א ישיבה משלו. אותו עשיר שאל את החזו"א איזו מהישיבות היא שלו? התחייך החזו"א וענה: "כולן שלי!", כל הישיבות קרובות היו לליבו וחפץ היה בטובתן ובשגשוגן.
(מתוך ספר שנות חיים)