"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר כ"ח, ט')
באחת השבתות, כאשר חזר רבינו לישיבת קמניץ מישיבת "חברון", בה התפלל תפילת מנחה, נתקל מבטו ביהודי שתיקן מכשול שהיה בכביש. חילול-השבת כאב וחרה לרבינו. את כאבו ביטא כאשר הפטיר: "כמה חבל על חייו של האדם הזה!", והוא פירש את דבריו: "אחרי שיעבור את עונשו בגהינום על חילול-שבת הוא ייתקל במכשול שאי-אפשר יהיה לעוברו. הרי אי אפשר להכנס לגן עדן ללא אמונה! אמונה היא כרטיס-הכניסה לגן עדן! ליהודי מחלל שבת-אין אמונה"…
סיפר רבינו:
"מעשה היה בתקופת האינקוויזיציה בספרד. היו ילדים שלא יכלו לעמוד בנסיון ומסרו עצמם לנוצרים. אלה הטבילום ולימדום נצרות והפכום לכמרים. מעשה היה בילד יהודי קטן, אך מוכשר מאוד. במהירות טיפס ועלה בסולם הכמורה. בתוך שנים אחדות התמנה לתפקיד שופט בחצר הכמרים. כל אותם יהודים אנוסים שהתחבאו ביערות ובמקומות-סתר נוספים ונתפסו ביהדותם, הובאו אליו למשפט. יהודי שנתפס אחת היתה דתו: למות, ובמיתות משונות ואכזריות. ואמנם במהלך השנים, הומתו על-ידו המוני יהודים.
"יום אחד הובא לפניו יהודי שנתפס ב'קלקלתו' – עטור טלית ותפילין. מובן מאליו שחטא זה נחשב היה כחמור ביותר והיה צריך להוציא את משפטו במיתה חמורה – שריפה. מסיבה בלתי ברורה, החל ליבו של השופט לפעום בחוזקה. ניסה לחתום על פסק-הדין, אך לפתע נרתע, ניסה בשנית – ושוב לא עלתה בידו. וכן הלאה. ככל שניסה – ונכשל, כן הלכה התעלומה וגברה. במה נשתנה יהודי זה מיתר חבריו היהודים? השופט יצא להפסקה קצרה. התבודד בחדרו, על-מנת לנסות לצלול לנבכי-הנפש ולעמוד על פשר העניין. עד שעלה בדעתו, שמא היהודי הנידון אינו אלא אביו…
"הוא הכניסו לחדר מיוחד והחל לתחקרו: 'האם היה לך ילד קטן שנחטף מעמך והובא לכנסיה?' התשובה היתה חיובית. 'היודע אתה להיכן נעלם?' 'לא', השיב היהודי. 'כלום זוכר אתה סימן מיוחד בו?' 'כן', השיב היהודי, 'היה לו כתם כזה וכזה על כתפו'. משגילה היהודי דבר זה נפלו השניים זה בזרועותיו של זה. לא חלף זמן רב והבן-האובד נמלט מהכנסיה ושב אל צור מחצבתו. "ועתה" – אומר רבינו – "צא וראה: מי גילה לשופט האכזר שהנידון שלפניו הינו יהודי? מדוע, עם כל רצונו לגזור דין-מוות עליו, נבצר ממנו הדבר? על-כרחך, הקשר הטבעי שבין אב לבנו אינו יכול להיטשטש. יפרידו ימים ונהרות, יחלפו ימים ושנים – והקשר ביניהם יישאר.
"ואם כך הם פני הדברים אצל אנשים בשר ודם – האפשר הוא שלא הטביע הקב"ה בחושי-הנפש טבע רוחני לדעת את אבינו שבשמיים?! וכי לדעת זאת צריכים להיות פילוסוף וחוקר?! אתמהה! נכון שיש גם הוכחות פילוסופיות גמורות לאמונה הברורה, בדיוק כשם שניתן מבחינה מדעית להוכיח על פלוני שאביו הוא אכן אביו. כלום לבן יש צורך בכך?! אוי לו לאותו בן שמטיל ספק באבהותו של אביו עליו, ומסתמך על הוכחות כלשהן או על-פי לומדות, כמו למשל דברי הגמרא (חולין י"א) דאזלינן בתר רובא. כי אף שחשבון זה הוא נכון, אבל רק כשסנהדרין באים להרוג בן-אדם שהיכה את אביו, יש להזדקק לחשבון זה. לא כן הבן עצמו, הוא אינו צריך לשום חשבונות וסברות, כי בטבעו והרגשי-נפשו הוא קשור לאביו בלב ונפש".
(מתוך 'ר' אלה'- רבי אליהו לופיאן זצוק"ל)