הרב ישראל ליוש
"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מ"ה, ב')
כאשר למד הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, את קושיית הגמ' בבבא מציעא דף י"ג על המשנה 'מצא שטר חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר, אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר', התייפח בבכי. כך מספר רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו 'דרכי מוסר'.
שאלו אותו תלמידיו: "ילמדנו רבינו מה יש לבכות כאן?" ענה להם רבי ישראל: "בשעה שלמדתי את קושיית הגמרא אי כשחייב מודה אמאי לא יחזיר, נזכרתי כי לעתיד לבוא כאשר אעלה לבי"ד של מעלה, גם אותי ישאל הקב"ה אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר? זאת אומרת, אם הנך מודה שאתה חייב לקב"ה על כל הטובות שעשה עמך, מדוע אינך מחזיר לו? מדוע אינך חוזר בתשובה שלמה? ולכך בכיתי כי ירא אני מהדין וחשבון שעתיד אני לתת בבי"ד של מעלה".
וממשיך רבי יעקב ניימן זצ"ל, חז"ל הקדושים, פחד ה' תמיד לנגד עיניהם. המשפט 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' ניצב בקביעות בסדר יומם. זוהי הסיבה שכאשר אבא כהן ברדלא למד את הפסוק: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", דרש מיד: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, בִּלְעָם חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כ"ב, ל'): הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, כא): אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל מבאר את מה שדרשו חז"ל על הפסוק: (משלי ח, לד) 'אשרי אדם שומע לי' – אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, אשרי האדם שכל מה שהוא שומע, הוא מקשר עם ענייני שמים, כי כל מעייניו ורעיוניו דבוקים בה', וזוהי הכוונה 'ששמועותיו לי'.
מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל כי ארבע שנים לאחר נישואיו ירש מאחות אביו 150 רובל, בכסף זה פתח החפץ חיים לפרנסתו חנות מכולת. אשתו ניהלה את כל ענייני החנות והוא היה פנוי להמשיך ללמוד ולשקוד על התורה.
תפקיד אחד היה לחפץ חיים בחנות, מידי ערב בשובו מבית המדרש היה מחשב את ההכנסות מול ההוצאות של אותו יום, ורושם אותם בפנקס החנות. מנהג זה עורר את החפץ חיים ל'הרגש' מיוחד ולמוסר השכל על חייו הרוחניים. הוא עשה קל וחומר בנפשו, אם בחיי עולם הזה כן, בחיי עולם הבא לא כל שכן. אם חנות כה קטנה צורכת השקעה רבה כל כך, לשבת מידי יום ולנהל חשבון שחלילה לא ירבו ההוצאות על ההכנסות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בדברים חשובים ונשגבים כמו חיינו הרוחניים, צריכים אנו לערוך חשבון שחלילה לא ירבו ההוצאות – העבירות, מול ההכנסות – המצוות.
ואכן החפץ חיים היה נאה דורש ונאה מקיים. מידי ערב אחר שגמר לחשב את חשבונות החנות, היה מחשב גם את סדר יומו הרוחני, רווח מול הפסד, ובכך יבוא לבי"ד של מעלה עם פנקס חשבונות רוחני תקין ומאוזן.
מנת הייסורים של ישיבת ברנוביץ בראשותו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל, לא הסתיימה אף כאשר נכבשה ליטא בידי הרוסים, והיא מצאה מקלט בסימילשוק.
הצוררים ימ"ש גזרו על פיזור הישיבה, ומשלא נענו סירבו לספק לבני הישיבה לחם, במטרה לשבור את רוחם ונפשם, ובכך חשבו הרשעים כי בלית ברירה הישיבה תיסגר. אך לא אדם כגאון רבי אלחנן יישבר מגזירות כאלו ואחרות. הוא החליט כי ייסע לווילנא להביא משם לחם לתלמידיו. אך גם רעיון זה נתקל בקשיים רבים, כי במסגרת רשעותם, לא הרשו לר' אלחנן לנסוע בתחבורה הציבורית עד לתחנת הרכבת. גם כאן לא נשברה רוחו של ר' אלחנן, והוא שכר עגלון שיוביל אותו עם כמה מעוזריו לתחנת הרכבת.
בחור אחד היה ידיד קרוב של העגלון, ואף היה מתאכסן בביתו, וחשקה נפשו להצטרף אף הוא אל הנסיעה. כאשר יצאה העגלה רץ אחריה, ובעזרת חבריו שהיו על העגלה, קפץ עליה הבחור וחשב להצטרף לנסיעה. כאשר הבחין בכך ר' אלחנן, שאל את הבחורים: "מי התיר לכם להעלותו על העגלה?" "הוא ידיד קרוב של העגלון, ובודאי הוא מרשה לו להצטרף לנסיעה" ענו הבחורים. נענה ר' אלחנן ואמר: "זוהי סוגיא לא פשוטה. ה'מחנה אפרים' מביא בזה דעות חולקות אם מותר להשתמש ברכושו של הזולת, בהנחה שהוא לא יקפיד". ראה הבחור שהעניין לא פשוט, ויתר על תכניתו וקפץ מן העגלה.
בהמשך הנסיעה הסביר ר' אלחנן לבחורים שהיו עמו: "אל תחשבו כי זה נידון פשוט בדיני ממונות, אלא זהו נידון ממשי ומעשי, האם יצטרכו לעבור באש של גהינום עבור גזל פרוטה מממון הזולת".
אף רבי אלחנן היה מאנשי המעלה שכל שמועותיו לקב"ה – שכל מעייניו ורעיוניו דבוקים בה', ולכן כל נידון שהיה לו, היה גם נידון בדיני שמיים, מה יענה ע"כ בבי"ד של מעלה.