"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף" (בראשית מ', כ"ג)
וברש״י: מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים שנאמר: "אשרי הגבר אשר שם מבטחו בד׳…"
העקביות והדבקות במטרה היו מתכונותיו הבולטות של מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל. כאשר לקח על עצמו משימה – לא היה כח בעולם שהיה מסוגל להניאו מביצוע הדבר. הוא לא התחשב בשום מכשול טבעי. גם אם ההגיון ציוה להרים ידיים, הוא לא הושפע מכך. לנגד עיניו הוא ראה רק את המטרה הקדושה, ושם את מבטחו בה'.
את הסיפור דלהלן סיפר לי מרן, בעת שהתנהלה המערכה נגד חוק 'שרות לאומי' לבנות, בשנת תשי"ג. המאבק היה כבד, ובהוראת גדולי הדור, ובתוכם גם מרן, נערכה הפגנה גדולה בירושלים, שכמוה לא היתה.
בהפגנה השתתפו כמעט כל גדולי הדור, וביניהם גם מרן הרב מבריסק, האדמו"ר הזקן מבעלזא, האדמו"ר מגור והגאון מטשעבין, אשר מעולם לא נטלו חלק בהפגנות. אך כידוע, למרות כל המאבקים התקבל החוק בקריאה שלישית בכנסת.
לאחר שהחוק התקבל, נכנסתי כדרכי למרן כדי לדווח לו על הנעשה. הוא שאל אותי, אם ניתן עוד לעשות משהו כדי לבטל את החוק. תשובתי היתה: "שום דבר! לא נשאר עוד רעיון שלא ניסינו אותו, עשינו כל מה שניתן לעשות בארץ ובחו"ל, אך ללא הועיל!"
אמר לי מרן: "חז"ל מלמדים אותנו (ברכות י.), ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', והכוונה כאן היא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – ממש".
הוא ראה שלא הבנתי את כוונתו, ואמר: "אסביר לך מה הכוונה בדברי, על ידי מעשה שהיה בהיותי בבריסק: זמן קצר לפני ראש השנה, נודע לי כי גבאי בית הכנסת הגדול בעיר, החליטו לשנות את מקומה של המקהלה שליוותה את החזן. עד אז עמדה המקהלה בסמוך לחזן, ומעכשיו היתה אמורה לעמוד בגלריה, כדרכם של המשכילים.
השעה היתה מאוחרת, וכבר לא היה סיפק בידי להזמין את הגבאים ולהניאם מן המעשה, אך בליבי גמרתי אומר שלא לאפשר למקהלה לשנות את מקומה.
לא שקלתי אם יש כאן ענין של איסור. הבנתי שהגבאים אינם מתכוונים לשם שמים, וכל רצונם הוא רק להכניס לבית הכנסת את המודרניזציה, ולחקות את בתי הכנסת היותר 'מתקדמים'.
בראש השנה הגעתי לבית הכנסת. המקהלה תפסה את מקומה בגלריה המוגבהת, כרצון הגבאים. ידעתי כי הגבאים לא יצייתו לי, לכן עליתי לגלריה ופניתי ישירות לאנשי המקהלה, ואמרתי להם: "רדו! אתם לא תשירו כאן!" חברי המקהלה, שהיו בעלי-בתים פשוטים וילדים, צייתו לדברי, כמובן, וחזרו למקומם הקודם.
לאחר שירדו, ציוו עליהם הגבאים לחזור ולעלות, והם עשו כדבריהם. הוריתי להם לרדת, והם ירדו. כך נשנה הדבר פעמים רבות, עולים ויורדים, עולים ויורדים, כשאני עולה בכל פעם ומורה להם לרדת.
חשבתי, כיצד אשיג את מבוקשי? מה עוד יכול אני לעשות? כמה פעמים אוכל לחזור על התרגיל הזה? והחלטתי, שכל עוד יש בכוחי לעלות אעלה ואצווה על המקהלה לרדת. לאחר מספר פעמים, שיערתי בנפשי, כי זוהי הפעם האחרונה, ויותר לא יהיה לי כח לעלות. עליתי שוב, גערתי באנשי המקהלה והוריתי להם לרדת. ומיד כשהם ירדו, באו הגבאים והורו להם לעלות.
באותו רגע, נפתחו חלונות עזרת הנשים, והנשים, ביניהן גם נשות הגבאים, החלו צועקות בקול רם: "איזו חוצפה נגד הרב!"
מה שלא השגתי בכוחות עצמי, סיכם מרן, השגתי בצעקותיהן של הנשים, והמקהלה נשארה על מקומה למטה".
כשסיים את הסיפור, אמר לי מרן: "במקרה כזה, אתה בודאי היית מתייאש ואומר: 'מה עוד לא עשיתי?!'… אינני יודע כמה עשרות פעמים עליתי כדי להוריד את המקהלה. אם כן, מה יכולתי להועיל בכך שאעלה עוד פעם להוריד את המקהלה? מה יכולתי לעשות שלא עשיתי בפעולותי הקודמות?…
אבל אני קיימתי את דברי חז"ל: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם', כפי הפשט שאני מבין – על צווארו ממש! אפילו אז לא ימנע עצמו מן הרחמים, כל עוד לא נערך המשפט, שוכרים את עורכי הדין הטובים ביותר. אבל לאחר המשפט, כאשר דינו של הנאשם כבר נחרץ למיתה, והחרב החדה כבר מונחת על צווארו כדי לבצע את גזר הדין – מה עוד ניתן לעשות?
על כך אומרים חז"ל: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם'-ממש, 'אל ימנע עצמו מן הרחמים'. אסור להתייאש! הישועה באה שלא כדרך הטבע. אם האדם אינו מתייאש, אלא עושה את הכל עד כלות הכוחות – הקב"ה מושיעו. אני אומר לך", סיים מרן, "תמשיכו לפעול ותעשו דברים, אפילו אם לפי ההגיון אין בהם כל תועלת, ולבסוף הגזירה תתבטל".
קיימנו את דברי מרן, המשכנו במאבק נגד חוק השירות הלאומי, וכידוע, עד היום החוק לא בוצע, ואנו מקווים שלעולם גם לא יבוצע.
דבריו אלו, היו עבורי שיעור מאלף בהלכות עסקנות. עד אז סברתי, כי שיעור חובת ההשתדלות הוא רק עד כמה שההגיון והשכל נותנים תקווה, שהדבר יביא תועלת. אבל לאחר שכבר כלו כל הקיצין, וכל מה שייעשה עוד יהיה לבטלה ויעמיד אותנו, לכאורה, במבט מגוחך – אין חובה לפעול. אבל ממרן למדתי, שאין לוותר, ולא רק בפרשת 'השירות הלאומי', אלא בכל דבר, למדתי, כי יש לפעול לא רק עד גבול ההגיון ובדרך הטבע, אלא צריך לעשות את הכל, ואז, לבסוף, הישועה באה שלא בדרך הטבע.
(הרב שלמה לורנץ על מרן הגרי״ז מבריסק/מתוך במחיצתם)