מאת: מענדי
היה פעם אדמו"ר מחסידות חשובה יוצאי פולין, שכל דקה ביומו הייתה מחושבת על השעון. פעם כשהתעכב זמן רב בפקק תנועה ארוך שהשתרך בדרך נסיעתו, אזי החסידים שאמונים על 'בכל דרכיך דעהו' שאלו את הרבי, ילמדנו רבינו 'מה עושים עכשיו?'
עכשיו לומדים 'סבלנות'… הסביר להם הרבי.
נזכרתי בסיפור זה השבוע כשעמדתי בתור הארוך ב'סופר מרקט' עם עגלה עמוסה ב"ה בצרכי החג הבא עלינו לטובה.
נראה לי שאפשר לומר שב'סופר מרקט' לא לומדים רק 'סבלנות', אלא זוכים לעבוד על עוד כמה מידות טובות על הדרך…
זה מתחיל בזה שאני לוקח איתי לקנייה בשעת לחץ של ערב חג שתי ילדים ש'יעזרו' לי (העזרה היא כמובן להוציא אותם מהבית…) ולמרות שהזהרתי אותם בעדינות בכניסה לחנות שלא יבקשו ממני לקנות שום דבר שלא מופיע ברשימה שאמא הביאה לי, לא עובר דקה והבן שלי מושך לי בחליפה 'אבא, תקנה לי…'
בהמשך יש את ההתמודדות עם הרשימה הנ"ל שאמא הכינה, מאיפה לי לדעת מה ההבדל בין כוסברה לפטרוזיליה? ואיפה אמור להיות השקדים קלופים, במוצרי האפייה או בעמדה שליד הירקות? כי עכשיו הזיזו פה הכל לכבוד פסח ואפילו בקופה ראשית לא יודעים לענות לי על השאלות האלו. וכמובן אחרי שאני עומד כבר בקופה עשר דקות מתקשרים מהבית להוסיף עוד שלושה מוצרים ששכחו לרשום…
תוך כדי הקנייה כשיד אחת מחזיקה את העגלה שמשום מה תמיד נוטה שמאלה במין רפלקס בלתי רצוני, והיד השנייה מכניסה מוצרים לאותה עגלה סוררת, גם צריך להפעיל את הראש על כל המבצעים המתוחכמים שטובי המוחות חשבו איך לגרום לי לקנות לבית מוצרים מיותרים, 3 יחידות ב – 18 ש"ח, ובסוגריים כתוב יחידה בודדת 5.9 ש"ח, סך הכל הגיוני לא?!…
השיא כמובן זה השכן הגאון שעומד לידי בתור לקופה ויש לו כמה הארות מאד חשובות להחכים אותי, 'למה לקחת את היין הזול הזה, אתה מסוגל לשתות את זה בכלל?'. לך תסביר לו שאנו משתמשים בזה לעוף בתיבול יין ודבש. ו'למה לא לקחת את הנייר טישיו של החברה המקבילה, אמנם זה לא חתוך לשבת אבל יש מבצע 3 ב – 18?' נו באמת, מה אתה מציץ לי לעגלה בכלל? לא לימדו אותך שלא מסתכלים בצלחת של השני? אתה רוצה שגם אני אתחקר אותך לשם מה דרוש לך לא פחות משלושים חפיסות שוקולד לפסח? כל המונולוג הזה כמובן מתרחש רק בתוך ראשי, לשכן אני רק מהנהן בחיוך מאולץ, מה שלא עושה את זה יותר קל.
ואם חשבתי שבזה תמו תלאותיי להיום, ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של ילד בן תשע לכל היותר שפתאום צץ לו משום מקום ונותן לי להבין שיש לו 'רק' חמישה מוצרים וממילא איך אני מסוגל לא לוותר לו לעקוף אותי בתור הרי הוא נֶעבַּאך נורא ממהר… ולא דיין לצדיקים מה שמוכן להם וכו' עד שרוצים שלווה גם בעולם הזה?!…
כל המתואר עד כאן זה מצב רגיל, דהיינו שאם זה לא קורה זה מוזר, עוד לא נגעתי אפילו במקרים המיוחדים שעלולים להתפתח בקנייה תמימה ב'סופר' כמו בכיות בקולי קולות של הבת שלי שנתקעה במדף של הירקות, או לחילופין בקבוק מיץ ענבים או תבנית ביצים שהבן שלי הפיל על הרצפה בקול רעש גדול, הרי ברא כרעיה דאבוה והוא משתדל לא לבייש את ה'מותג'… התפוח לא נופל רחוק מהעץ… על דאטפת אטפוך, כל הצרות שעשיתי לאבא שלי בילדותי אני מקבל שכרן בעולם הזה והקרן קיימת…
נו, זה נחמד לצחוק על זה, היהודים תמיד ידעו להוציא ממצבים קשים את הבדיחות הכי טובות, אבל איך באמת עומדים בזה? איך משתלטים על ה'חוסר סבלנות' (בלשון נקייה) שמאיים להתפרץ? הרי אם לא הייתי מתבייש מהסביבה בעצמי הייתי שובר כמה בקבוקים… הרי יש גבול כמה בן אדם יכול לשאת, כשמותחים את החבל עד הקצה בסוף זה נקרע.
ובכן, איני מתיימר לתת פה שיעור איך להתגבר על מידת ה'כעס', יש הרבה ספרים שמדברים על זה, בפרט שלא כולם צריכים לסבול עכשיו מהבעיות שאני מתקשה להתמודד איתם… אבל כן רציתי לספר סיפור מעניין ששמעתי ואולי מישהו יתחזק מזה.
יהודי בא לבקש מה'רבי' עצה להתגבר על 'כעס', אמר לו הרבי לחכות מעט בחוץ בחדר ההמתנה. לאחר מכן ביקש הרבי מהגבאי שיכין לו כוס תה ובדרך ישפוך כאילו מבלי משים חצי כוס על היהודי הנ"ל.
הגבאי שאמון על הציווי לא תסור ימין ושמאל קיים את דברי הרבי, אך למרבה הפלא אותו יהודי לא כעס כלל וכלל. ורק מלמל 'הכל בסדר, לא קרה שום דבר…'
לשאלת הרבי איך הצליח להתאפק מכעסו כאשר הגבאי שפך עליו תה רותח, ענה היהודי, 'זה לא כזה חוכמה גדולה, פשוט מקודם הדלת הייתה קצת פתוחה ואני שמעתי איך שהרבי מצווה על הגבאי לשפוך עלי את כוס התה'…
אמר לו הרבי: "הוא אשר התכוונתי ללמד אותך, אם תזכור תמיד את העובדה הפשוטה והאמיתית שאף אחד בעולם לא יכול להרע או להיטיב לך זולתי הבורא יתברך, ממילא לא תכעס על המקל אלא תדע שיש מי שמחזיק במקל. והקב"ה הרי ברא את העולם להיטיב, והוא תמיד מקדים רפואה למכה, אם כן אין מה לכעוס חלילה, אלא רק להודות על הרעה כשם שמברך על הטובה ועם הזמן תזכה לראות באמת את הטוב שבכל דבר".
שיהיה לנו חג כשר ושמח עם הכנות בשמחה ויישוב הדעת.