שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם
סיפור נפלא ומעורר שסיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מתוך הספר החשוב 'כבודם של ישראל':
לכל מטבע יש שני צדדים, ולכל אדם יתרונות וחסרונות. יש המתמקדים בחסרונות, ויש המצליחים לראות את היתרונות, והם מאפילים בעיניהם על החלקים שאינם זוהרים.
גדולי ישראל הקפידו הקפדה גדולה, שלא לראות בעם ישראל גנות ולא לעורר עליהם קטרוג, אלא לנסות בכל מקרה לדרוש אותם לשבח.
האדמו"ר המהר"א מבעלז זצ"ל הגיע לארץ בשנת תש"ד וחי בה שלוש עשרה שנה, עד פטירתו בשנת תשי"ז. היה לו קרוב משפחה ששימש כרב בכפר ליד חיפה, והאדמו"ר קירב אותו מאוד.
באחת השנים, בערב ראש השנה הגיע קרוב זה אל האדמו"ר לומר לו שלום.
שאל אותו ההייליגער בעלזער רב: 'מה קורה אצלכם בעיירה?' והוא ענה בזה הלשון: 'אם בכל הכפרים והערים בארץ ישראל היו יהודים טובים כמו אצלי, הכל היה נראה לגמרי אחרת'…
מיד, כשהוציא את המילים האלו מפיו, הבחין, שפניו של הרבי השתנו והביעו מורת רוח, אך לא קלט על מה ולמה בדיוק.
הגיע ראש השנה, והיהודי, שהיה מאוד מקורב אל הרב'ה, הרגיש שמשהו קרה. טיפש הוא לא היה, והבין שכנראה עשה משהו שאינו לרוחו של רבו. התחיל לעיין במעשיו, עד שהבין, שכנראה האמירה שאמר אודות אנשי כפרו – לא מצאה חן בעיני הרב'ה.
שכן, ידוע היה הרבי מבעלז כאוהב ישראל גדול. כשהיה שומע בשבת רעש של מכונית, תמיד לימד זכות על הנהג ואמר: 'זה ודאי מקרה של פיקוח נפש, יהודי שאינו חש בטוב ונמצא בסכנת חיים, או לחלופין יולדת, אבל חלילה לומר על יהודי שהנו מחלל שבת!'. כך דיבר תמיד רק בשבחם של ישראל, וגם לאחרים לא הניח לדבר בגנותם.
הבין, אפוא, היהודי, שכנראה המילים שאמר גרמו עוגמת נפש לרבו, כי השתמע מהן שאנשי הכפר שלו כשרים וישרים, ושאר יהודי ארץ ישראל לא כל כך…
ערב יום כיפור. האדמו"ר הקדוש מבעלזא לובש את הקיטל ומתכונן ללכת לבית המדרש.
ידוע שזמן זה של ערב יום כיפור הנו זמן מרומם באופן מיוחד. מנהגו של האדמו"ר מבעלזא היה, שלפני תפילת 'כל נדרי' ירד ונעמד ליד הדלת של 'עזרת נשים' ומסר דרשה לנשים, אחר כך ירד לבית הכנסת ומסר דרשה לגברים.
בעת תפילת 'כל נדרי' עצמה – אין לשער ולתאר. היתה זו עת רצון גדולה. לפני שהלך ל'כל נדרי' הובאו לפניו ה'קוויטלאך' עם הבעיות הקשות ביותר.
מסופר שבשנה האחרונה לחייו, שנת תשי"ז, בערב יום כיפור, הגיעו מחו"ל שמונה עשרה נשים, שבמשך שנים רבות לא זכו לפרי בטן. ניגשו אליו כשכבר היה עטוף בקיטל ובטלית, והגישו לו את ה'קוויטלאך' עם שמותיהן ובקשתן להיפקד. תוך שנה כל שמונה עשרה הנשים זכו ונהיו אימהות לילדים.
ובכן, בערב יום כיפור, בדקות המרוממות הללו, מגיע היהודי אל הרבי לתת לו שלום.
אומר לו שלום, והרבי בתגובה שואל אותו: 'יש לך משהו טוב לומר לי?'
'רב'ה, יש לי דברים טובים לספר', ענה היהודי.
– 'נו, ספר'…
– 'ובכן, היום בבוקר עמדתי ברחוב, וניסיתי לעצור מונית שתסיעני מחיפה לירושלים [בזמנים ההם נסיעה כזו ארכה כשש שעות', אולם כל נהג שעצר לי, בשמעו במה מדובר אמר, 'כן כן, הייתי לוקח אותך ברצון, אבל גם אני צם ביום כיפור, ואם אסע מחיפה לירושלים – איך אוכל אחר כך לצום?!' בסוף נעצר לידי יהודי שאף הוא נסע לירושלים והסכים בשמחה לצרף אותי לנסיעה'.
'אוה', צהלו פני הרבי, 'כאלו מילים תביא לי! שכל נהג שעצרת העיד על עצמו שהוא צם ביום כיפורים, ולא כמו שאמרת בערב ראש השנה, שהלוואי וכל היהודים בכפרי ארץ ישראל יהיו כמו יהודי הכפר שלי'…
זוהי דרכם של גדולים וצדיקים!