על הפסוק (שמות לח כז): 'וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן', מובא בשם הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זיע"א ('ליקוטי הרי"ם' כאן): מאת אדנים הוצרכו למשכן, ומאה ברכות צריך האדם לברך בכל יום. וכמו שהאדנים היו היסודות של המשכן, כן הברכות הם היסוד של קדושת ישראל, של קדושת כל יהודי ויהודי, אדן מלשון אדנות, ועל ידי הברכה מעידים שהשי"ת הוא אדון על כל הבריאה, ומאת הברכות הנם מאת האדנים למשכן של כל איש ישראל.
וכן הביא נכדו הרה"ק ה'שפת אמת' זיע"א שכתב (פרשת תרומה תרנ"ד): ושמעתי ממורי זקני ז"ל, כי מאה ברכות בכל יום רמז למאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. ובודאי הם מאה המשכות שיש לעולם בשורש העליון. וכשהאדם מכוון לקבל הכל לשמו ולכבודו יתברך שהרי הכל לכבודו ברא, אז יכול להתדבק בשורש ולהעלות הכל לברכה עליונה.
ומקור הדברים הוא בדברי בעל הטורים בפרשה: 'מאת האדנים'. כנגד מיוסדים על אדני פז (שיר השירים ה טו), וכנגדם תקנו מאה ברכות בכל יום"
מאה כדורי כסף באגרטל
מסופר על הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל, שבחביבותו למניין מאה ברכות, מנהגו בשבת היה להניח באגרטל מאה כדורי כסף, ובמשך השבת היה מרוקן את כדורי הכסף לפי מנין הברכות שהיה לו עד לאותו עת ('נוטרי ברכות' פ"ו).
יעשה לו קלפי שיניח בתוכו מנין פירות או קטניות
בסידור 'בית יעקב' להגאון רבי יעקב עמדין מובא: כל עת שאומר ברכה מצוה לכתבה על ספר לדעת המספר. ויש בזה ריוח כפול גדול מאד: אחד, שמתוך כך ישים אל לבו לכוין בהם היטב, כדי שיהיו ראויות לבא במנין, שאם לא כן כמוהם כאין, והלואי שלא יצא שכרו בהפסדו, שעובר על בל תשא לשוא ח"ו. אבל כשידקדק במניינו, כמו שמדקדק על חשבונות כספו ומעותיו, אז בודאי יקפיד עליהם ביותר שלא יפסידם. והשנית, שידע בבירור שלא חסר כלום מן המנין, כי ביום תענית, וביחוד כשמפסיק מבעוד יום, חסרים הרבה, ונמצא שמפסיד והוא לא ידע להזהיר להשלימן בברכות אחרות. וכן בשבת ויום טוב חסר מהמספר סך רב, ויחשוב איך ובמה ישלים אחרות תחתיהן, ואז יעשה לו קלפי שיניח בתוכו מנין פירות או קטניות כמספר הברכות שמברך עד שישלים מנין מאה.
פניו בוערות כאש
סיפר תלמיד חכם אחד ממשפחת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלו: איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו? אמר לו הגאון רבי שלמה זמן: אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה, אילו הייתי במצב דומה אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה', וכן אמירת 'השם' כפי שצריכים לומר, אם אצליח בזה הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר.
אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר, שבשעה שאמר הגאון רבי שלמה זלמן את הדברים נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר, שהגרש"ז היה אז בשנת חייו האחרונה ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו היה מברך את כל הברכות בכוונה עצומה ואנשים היו באים להאזין לברכותיו, כגון ברכת המזון ואשר יצר, מכל מקום היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו, כפי הנראה משום שאין שיעור למדרגות של כוונת המח והלב בזה ('ילקוט לקח טוב' חיים של תורה, ח"א עמוד רמב).
מאה נפשות בכל יום
כתב ה'לבוש' (או"ח סי' מו): ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו חז"ל לברך אותם בכל יום, והם מאה ברכות, מפני שהיה קבלה בידם (במדב"ר יח כא) מפי דוד המלך עליו השלום שראה כן ברוח הקודש על ידי מעשה שראה בימיו שהיו מתים מישראל מאה נפשות בכל יום, ולא היו יודעים על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקו למות.
(מתוך הספר 'ספיר ויהלום')