"מה טובו אוהליך יעקב" (כד, ה)
קיימת בעיה שלא כולם מקדישים לה תשומת-לב, והיא, שאסור להכניס לימון לתה, אפילו בכלי שני, שכן לימון נכלל בסוגי המאכל החריפים, ולכן הוא מבשל אפילו בכלי שני.
רצינו לתת עצה לכך, והיא, לקחת את מיץ הלימון, ולהכניסו לתוך מים, אפילו מים מהברז, ואז המים גורמים לכך שהחריפות תצא, ואפשר יהיה אחר-כך להכניס את הלימון לתה.
עצה נוספת שתאפשר ליתן את הלימון לתוך כוס התה, כמו שכתב ה"שערים המצוינים בהלכה" והיא, שיתן כמה טיפות יי"ש, או לימון, לתוך כף מים צוננים, ושוב כמה טיפות לתוך כף, באופן שכל כוח החריפות ייחלש, כמש"כ הש"ך דצוננים מבטלים כח המלח, ואח"כ יתן את הכף בתוך כוס התה, ובצורה כזו יוכל מי שיש לו כאב גרון לשתות את התה כשהוא רותח.
אם מקיימים את רצון התורה, הכל מסתדר מאליו
והנה, פנה אליי יהודי, ואמר לי, שנתינת הלימון במים והפגת חריפותו על ידי כך, אינה מסייעת לו, כיון שהמחלה שלו זוקקת דווקא את החריפות של הלימון, ואם כן מה עליו לעשות?
השבתי לו, שאם מקיימים את רצון התורה, הכל מסתדר מאליו, וגם אם הנך זקוק לחריפות הלימון – תוכל להירפא בדרך הנ"ל… בענין זה כדאי לשמוע את הסיפור שהתרחש בעיר קובנה, בה כיהן הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל כמרא דאתרא.
רופא מומחה היה בקובנה, וד"ר קושלבסקי שמו, והיה האיש מוכתר במידות טובות, וגם רופא גדול. פעם אחת, בערב שבת, מתדפקת על דלתו אשה הממררת בבכי ובתחנונים ומבקשת שיבוא לראות את בנה החולה, המצוי בסכנה גדולה. חבש הרופא את כובעו ורץ עמה לביתה. בראותו את מצבו של הילד, רשם לו תרופות.
לאחר השבת, הגיע שוב ד"ר קושלבסקי לבית הילד כדי לברר את מצבו, והאִם הבריא ממחלתו, כפי שרופא יהודי צריך לעשות. והנה בבואו לשם, הוכה בתדהמה בראותו שהחולה עומד על רגליו כאחד האדם, מה שהוגדר אצלו כנס רפואי.
"כיצד טיפלת בבנֵךְ"? – שאל הרופא את האמא. וזו הסבירה באר-היטב: אתה ציווית עליי שאכין לפני שבת את התרופות הנ"ל. אבל ראיתי שהזמן מתחיל להיות מאוחר, ולמרות מצבו הקשה של בני לא רציתי לחלל שבת.
מה עשיתי? – חיממתי מים בסיר, וכשהמים היו במצב של רתיחה גמורה, נטלתי את פתק-המרשם של התרופות שמסרת לי והשלכתיו למים.
בשבת, כאשר גברו כאביו של בני, לקחתי את המים הללו ונתתי לו כמה טיפות כל פעם… ואמרתי בלבי "מי שאמר לתרופה שתְּרַפֵּא, יאמר למים הפשוטים הללו שירפאו". וכך הווה. ועוד במהלך השבת נרפא הילד ושב לאיתנו.
רבי יצחק אלחנן אמר אז, שריפויו הניסי של הילד נובע מהמסירות שגילתה אימו לשמירת השבת.
רואים מכאן שהריפוי ממחלות בעם ישראל אינו קשור בדווקא ל…מצבו של החולה. גם אם היו מספרים לי שהאמא הגיבורה ההיא הוסיפה כמה דמעות לשיקוי-הרפואי שנתנה לבנה, הייתי מאמין שהבן שלה יירפא. וזאת בעקבות דברי השל"ה הק' על הרי"ף.
על הפסוק שנאמר אצל הגר (בראשית, כ"א י"ט) 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וכו'; וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר' – אומר השל"ה שהבאר הזו שנגלתה להגר, נוצרה מדמעות עיניה, כמו שנאמר בפסוק הקודם 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ'.
ועוד אומר שם השל"ה בדבריו, שכאשר אדם בוכה להשי"ת, גם הכוכבים והמזלות מצטרפים לבכי זה, ונוצר מצב שהשי"ת אומר שאם כל הבריאה בוכה, הוא נענה לדמעות.
הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל שוחח פעם עם חולה שהרופאים כבר התייאשו ממנו. אמר לו רבי משה: כתוב בתהלים 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ', ולכאורה היה די לכתוב עזרי מעם ה', ולאיזה צורך הוסיף דוד כאן שהקב"ה עשה את השמים ואת הארץ?
ותירץ: שהרי את השמים ואת הארץ ברא השי"ת יש מאין, ולכן לומדים מכאן שאפילו אם על פי דרך הטבע לא רואים כל אפשרות להצלה, בכל זאת אפשר לפעול על ידי תפילה שישלח הקב"ה עזרו, בבחינת יש מאין.
את כל הדברים הללו אמרנו למי שאמר שהוא זקוק דווקא לחריפות הלימון, ולכן לא יוכל להשתמש בעצה לתת את הלימון לתוך כף מים צוננים, כדי להחליש את כוח החריפות. 'הרי לך מִדְּבָרִים אלה, שריפויו של יהודי תלוי בשמירת דיני התורה', אמרנו.
סיפור נוסף אפשר להביא כאן, כדי להמחיש שאפילו טעמו-של-תבשיל-השבת מרפא את בני האדם ברפואה פלאית, על אחת כמה וכמה אם הוא נזהר בהלכותיה של השבת, ולא משתמש עם הלימון בכלי שני.
הרב שליט"א הזכיר בדבריו סיפור מופלא שסיפר הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל, בנו של קדוש-ישראל, מרן רבי אלחנן הי"ד, שעל-שמו נקראת שכונתנו, בעת ששהה במשך השבת ברמת אלחנן. היה זה לאחר שעלה רבי שמחה זצ"ל לארץ, סיפר הרב שליט"א, ואז החלטנו להזמינו לעשות את השבת בשכונה הקרויה על-שם אביו הגה"ק הי"ד.
לפני שהביא הרב את סיפורו של הגר"ש וסרמן, סיפר הרב שהאורח הדגול נהנה מאוד משהותו במשך השבת ברמת אלחנן, במיוחד כאשר התוודע למנהג שהנהגנו כאן בתחילת ימיה של רמת אלחנן.
רק בניינים ספורים עמדו אז בשכונה על תילם, והציבור התפלל בצוותא במקלט אחד הבניינים. כיון שעדיין לא היתה אפשרות לחלק את המניינים לפי עדות, התפלל כל הקהל – עדות המזרח, חסידים וליטאים – במנין אחד.
הסברנו שאנחנו עושים זאת כדי ליצור אחדות בין כל העדות, והמדובר רק לתקופה קצרה, עד שייבנו בתי הכנסת, שיחולקו לפי העדות השונות. גם הרב אלישיב הסכים לשיתופן של כל העדות בתפילה, ואמר ש'עדיף שכולם יתפללו יחדיו בבית כנסת אחד, אבל התפילה תהיה באחדות, מאשר שיתפללו בכמה בתי כנסיות, ובמחלוקת'…
המעשה המופלא בלוס-אנג'לס
באותה שבת סיפר הגר"ש וסרמן דבר מופלא, והסיפור הובא גם בספר 'נפש שמשון' של הגר"ש פינקוס זצ"ל. ממעשה זה נוכל ללמוד על כוחה של השבת, עד כדי כך שגם מאכליה הטעימים והערבים מסוגלים לגרום התרחשויות מופלאות.
בזמירות יום-השבת אנחנו מזמרים: 'יום שבתון אין לשכוח, זכרו כריח הניחוח' וכו'. ושאל האורח הנכבד, מה הקשר לכאורה בין שני חלקי המשפט 'אין לשכוח, וזכרו כריח הניחוח'?
וסיפר מעשה שהיה בקהילתו בלוס אנג'לס, שם כיהן כרב. משפחה שהתקרבה לשמירת מצוות ערכה שבת-חתן לאחד מילדיה, וכיון שחששו שחלק מהאורחים עלולים להגיע לאופרוף במכוניותיהם, רח"ל, חילקה המשפחה את השמחה לשני חלקים.
את העליה-לתורה והקידושא-רבה שלאחריה ערכו במלון פלוני, וביקשו מהמשתתפים לא להגיע ברכביהם; ומי שלא יוכל להגיע בשבת הוזמן לחלק השני של השמחה שייערך באחד הלילות בשבוע שלאחר מכן.
לפני השבת, הציגו בעלי השמחה את נוסח ההזמנה לפני הרב וסרמן, כרב הקהילה, והוא הבחין שבתפריט שיוצע בסעודת הבוקר ביום השבת אין צ'ולנט…
פנה רבי שמחה למחותנים ואמר שכיון שאכילת החמין מקובלת בכל תפוצות ישראל, כדאי לשלבו גם בתפריט שלהם. בעלי השמחה הסכימו והוסיפו את הצ'ולנט לרשימת המאכלים בתפריט.
הצ'ולנט גרם לגירוי מחודש במוח
בשבת בבוקר, התברר שבני זוג אחד, מקרובי המשפחה, לא עמדו בתנאי שנכתב בהזמנה והגיעו, לבית המלון בו נערכה השמחה. ברם, מה שקרה לאחר מכן גרם לתדהמה-רבתי בקרב כל המשתתפים.
האשה שהגיעה עם בעלה עברה בגיל צעיר את כל מוראות השואה, ועמדה פעמים רבות לפני מוות בטוח, וברגע האחרון ניצלה. מרוב הצרות והיסורים שעברו עליה, נעלמו ונמחקו מזכרונה כל דברי-ימיה, והיא שכחה לגמרי גם את הפרטים הקרובים ביותר, כגון שמות הוריה, שם העיירה שבה נולדה, וכיו"ב.
והנה, ברגע שנכנסה לאולם השמחות, וריח הצ'ולנט עלה בנחיריה, אמרה 'זה המאכל שאמא שלי היתה נוהגת להכין מדי שבת', ומיד לאחר מכן החלה האשה להיזכר בכל הפרטים שנמחקו מזכרונה. מאכל-השבת גרם לגירוי-מחודש במוחה, והזכיר לה את כל מה ששכחה – – –
למדנו מכאן עד כמה יש להקפיד על מנהגי-השבת, אפילו אלה הקשורים למאכלים, ויתירה מזאת; ההקפדה בהלכות בישול, וביתר ההלכות, איננה רק במהלך השבת עצמה, אלא יש לעשות זאת עוד לפני התקדש השבת… ואם רואים שהחמין לא הוזכרו בתפריט, יש להעיר על כך.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)