למעלה מן הכוחות במלחמת ה' – התחזקו כנגד כל הסיכויים
"מאי חנוכה?… שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כא ע"ב).
לכאורה, נס פך השמן היה בכלל מיותר. החשמונאים ושאר בני הדור ההוא היו יכולים להסתדר, בדיעבד, גם בלי הנס הגדול הזה.
הא כיצד?
ראשית, מאחר ולא מצאו אלא שמן טהור ליום אחד, לגבי שאר הימים הריהם בגדר אנוסים, ופטורים מן הדין.
שנית, טומאה דחויה או הותרה בציבור, ולכן היו יכולים להדליק בשמן טמא.
אם כן, מדוע נעשה להם הנס הגדול של פך השמן?
רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל כותב ב"מכתב מאליהו", שהחשמונאים התחזקו ללחום את מלחמת ה' נגד היוונים, על אף שנראה היה שאין שום אפשרות שינצחו במלחמה זו על פי דרך הטבע. וכיון שכך, זכו לסיעתא דשמיא למעלה מגדר הטבע.
כיון שפעלו נגד חשבונות השכל, כדי לעשות את רצון ה' – זָכוּ לְנֵס הַשֶּׁמֶן שֶׁלֹּא הָיָה מְחֻיָּב שֶׁיֵּעָשֶׂה עֲבוּרָם, שֶׁכֵּן עַל פִּי דִּין אֶפְשָׁר הָיָה לְהַדְלִיק גַּם בַּשֶּׁמֶן הַטָּמֵא. הֵם עָשׂוּ מַה שנראה לְמַעְלָה מִכּוֹחוֹתֵיהֶם, ולָכֵן זָכוּ לְמִדָּה גְּדוּשָׁה שֶׁל סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא וְנִסִּים.
נֵס חֲנֻכָּה מלמד אותנו, שֶׁאֵין מָקוֹם לְיֵאוּשׁ גם בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאוֹת הַדְּרָכִים חֲסוּמוֹת וּמֻגְבָּלוּת בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. אִם יִתְאַמֵּץ הָאָדָם בְּיוֹתֵר, ויעשה כל שביכולתו – יִזְכֶּה שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא חֲדָשִׁים.
שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ, שֶׁהַהֶאָרָה הָעֶלְיוֹנָה המְּאִירָה אֶל תּוֹךְ לִבּוֹתֵינוּ בזכות הִשְׁתַּדְּלוּתֵנוּ בְּמַה שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ – בְּדֶרֶךְ נֵס הִיא בָּאָה לָנוּ, לְמַעְלָה מִטִּבְעֵנוּ.
לֹא הָיָה מַסְפִּיק שֶׁמֶן טהור עֲבוּר ח' יָמִים, אך כיון שֶׁעָשׂוּ כל שביכולתם, במאמצים גדולים ועצומים, השפיע עליהם לָהֶם הַקָּבָּ"ה שפע גדול מִלְמַעְלָה, בְּדֶרֶךְ נֵס, וְזָכוּ לְהֶאָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁנִּבְצָר מֵהָאָדָם לְהַשִּׂיג בְּכֹחוֹתָיו שלו.
את הַקְּשָׁיִים, שֶׁעֲלוּלִים לְהָבִיא לִידֵי יֵאוּשׁ, צריך לנצל דווקא כדי להתקדם ולהתעלות, כי זהו תפקידם האמיתי של הקשיים – לְדַרְבֵּן אֶת הָאָדָם לְעַקְשָׁנוּת, לגרום לו לאמץ את כל כוחותיו למען המטרה הקדושה.
עַם יִשְׂרָאֵל הוּא עַם קְשֵׁה עוֹרֵף, עַז שֶׁבָּאֻמּוֹת, עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה הִיא הַדֶּרֶךְ לְהַצְלָחָה בַּעֲבוֹדַת ה'.
"לא מברך רשעים…"
הרב ישי וליס, שהוא מרצה בכיר ב"ערכים", סיפר לי סיפור מאד מעניין. כדי להבין את הסיפור צריך להקדים הקדמה קצרה:
כולם יודעים, שיש בארץ כמה אתרי תיירות עיקריים, אך להווי ידוע כי ישנה נוספת שהפכה לעיר תיירותית: בני ברק. בכל ליל שישי מגיעות לבני ברק קבוצות של תיירים. לא מחוץ לארץ, אלא תיירים מתל אביב. המרחק המנטאלי בין תל אביב לבני ברק נעשה כל כך גדול, שתושבי תל אביב באים לחזות ביצורים השונים מהם כל כך, והמוזרים בעיניהם כל כך.
בכל ליל שישי אתה רואה קבוצות שלמות שמגיעות עם מדריכים. למדריך עם יש רמקול, והוא מדריך אותם – פה הכניסה לבני ברק, פה בית הכנסת הזה, זאת ההיסטוריה, וככה נראים הילידים… ממש תיירות לכל דבר ועניין. כמובן, הם הולכים לקנות טשולנט וחלות של ויז'ניץ.
לרב ישי וליס היה שיעור קבוע באיזשהו קיבוץ. במשך שלוש שנים הוא ישב עם החבר'ה שם, שבוע אחר שבוע, במסירות גדולה.
יום אחד, החבר'ה האלה מהקיבוץ אמרו לרב וליס: "הרב, גם אנחנו רוצים לעשות את הסיור המפורסם בבני ברק. קח אותנו, ואתה תהיה המדריך".
"אני אחשוב על זה," הוא אמר, ובאמת חשב לא מעט.
הוא ידע שיש לו אפשרות לקחת אותם לסיבוב הרבה יותר משמעותי מהסיבוב של איצקוביץ' וקוגל. הוא יכול להכיר להם ישיבות, להראות להם קצת מהמהות האמיתית. הוא תכנן תוכנית מסודרת, ובאמת לקח אותם לבתי כנסת ולישיבות.
לקראת סוף הסיור הם הגיעו לביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וזאת היתה אטרקציה. הם נדהמו לראות שאפשר לגור בבית כזה פשוט ודל. לא רק שלא היה סיד על קירות הסלון, אפילו טיח כבר לא היה.
הם נכנסו לחדרו של הרב, והרב וליס הציג אותם: "הרב, הם מקיבוץ בצפון, והם רוצים שהרב ידבר איתם". הרב שטיינמן ישב על המיטה. זאת היתה מיטת סוכנות, וכשרצה להישען שמו לו כסא מאחור. רק לראות את זה, זה היה בשבילם סוף העולם. שׁוֹק תרבותי ממש.
הרב שטיינמן דיבר, אבל כל מה שאמר היה בהברה חצי אשכנזית, כך שהרב וליס בעצמו בקושי הבין, והקיבוצניקים לא הבינו אף מילה.
אחרי עשר דקות נגמרה הדרשה, ואז אמר הרב ישי וליס: "הם רוצים שהרב יברך אותם". הרב שטיינמן שתק.
הרב וליס חזר שוב על הבקשה: "הרב, אם אפשר לברך אותם…"
והרב שטיינמן אומר לו בנוכחותם – והפעם בעברית צחה להפליא, באופן ברור לחלוטין ובלי הברה אשכנזית – "אני לא נותן ברכה לרשעים".
"לא", נזעק הרב וליס, "הרב, הם לא רשעים, פעם בשבוע הם לומדים תורה".
אך הרב שטיינמן נותר איתן בסירובו. "הם שומרים שבת? לא. וחוץ מזה, אני עוד זוכר שירדנו מהאוניה, כשבאנו מבריסק, ואנשים מהקיבוצים באו כדי לחלן את האנשים. אתה אומר לי לא רשעים? הם רשעים, אני לא מברך אותם".
לא עזר שום דבר, יצאו החוצה.
"אתה מבין איך הרגשתי?" אמר לי הרב וליס. "עבודה של שלוש שנים הלכה לפח! הייתי בטוח לגמרי, שהם יתקשרו להגיד לי לא לבוא לשיעור בשבוע שלאחר מכן. הם לא התקשרו, אז באתי. חשבתי, מי כבר יבוא? אולי שניים-שלושה אנשים? לא, הכל כרגיל".
הוא מסר את השיעור, ועבר בשלום. אחרי השיעור החליט הרב וליס לעשות בקרת נזקים. הוא ביקש לדעת: "נו, מה אתם אומרים? איך היה הסיור?"
התברר שהם היו מאד מרוצים.
"וממה הכי נהניתם?"
"הרב הצדיק הזה, שהבאת אותנו אליו – מזה הכי נהנינו…"
"מזה נהניתם?? ואני פחדתי ש— זאת אומרת, ממה בדיוק נהניתם בביקור אצל הרב?"
"תשמע, הבנו שהבאת אותנו לרב גדול. ראינו את הבית שלו, ואז הבנו עוד קצת. ראינו אותו, הבנו עוד קצת. כשיצאנו מהבית שלו, כולנו בדקנו באתרים לראות מי זה האיש הזה, ואז הבנו שמדובר באחד מגדולי הרבנים. אבל נהנינו במיוחד מדבר אחד – הוא לא ניסה להתחנף. הוא אמר לנו את האמת בפנים, ואנחנו נהנינו מזה מאוד. בן אדם ממרומי גילו לא מנסה לחייך אליך, לא מנסה לקנות אותך, אומר לך את האמת בפנים".
בזה לא נגמר הסיפור. הם דווקא כן רצו לקבל ברכה מהרב הצדיק הזה, ומאחר והבינו שכל זמן שהם לא שומרים שבת לא יוכלו לקבל ממנו ברכה, הם התחילו להתקדם בשמירת שבת.
"אתה מבין מה קורה פה?" אמר הרב וליס, "אתה עושה מאמצים, ונראה לך שהכל היה לריק וירד לטמיון, ובסוף מתברר שהאמת בדיוק הפוכה!"
מי גרם להם לחזור בתשובה?
הקב"ה.
אז למה אנחנו עושים את כל ההשתדלות שלנו?
כי אנחנו צריכים וחייבים להשתדל. בעניינים רוחניים צריכים להשתדל הרבה יותר מאשר בעניינים גשמיים, ולעשות את כל המאמצים.
ולמרות ההשתדלות, למה פלוני חזר בסוף בתשובה, וזה שישב לידו באותו קורס, באותה קבוצה ובאותו סמינריון, לא חזר בתשובה? האם אתה יכול להסביר זאת?
לא.
אתה עושה את ההשתדלות, את מירב המאמצים האפשריים, אבל את ההחלטה אם יהיה או לא יהיה ואיך יהיה – רק הקב"ה קובע.
לפעמים, התוצאה נראית הפוכה מההשתדלות.
ברוחניות התוצאה היא שכר על גודל ההשתדלות ועל המאמץ לעשות את רצון ה'.
מי לא נורמאלי – אני או הוא?
עוד סיפור אחרון של ר' ישי וליס:
בהונגריה חי יהודי, ששימש כמלמד בחיידר, ושמו ר' שרגא פייבל וינקלר. היו לו בת גדולה וששה בנים. הבת היתה כבת שש-עשרה, כשהגרמנים הגיעו ולקחו אותו למחנה עבודה.
מה ההבדל בין מחנה עבודה למחנה השמדה? במחנה השמדה היו הגרמנים הארורים הורגים מיד, ובמחנה עבודה היו מעבידים את האנשים בפרך, עד שתשו כוחותיהם או שמתו מרעב וממחלות, ה' ישמור.
ר' שרגא פייבל לא התגעל מעולם במאכלות אסורים, על אף שהרעב היה נורא, וכמעט שהגיע לפיקוח נפש ממש. ר' שרגא פייבל היה מעודד את יושבי המחנה האומללים, והיה מחזק את אמונתם שעוד יבוא קץ לצרות, ויזכו לצאת מגיא צלמוות ולפגוש את בני משפחותיהם.
יום אחד הגיעו למחנה אסירים חדשים, ורבי שרגא פייבל ניסה כדרכו לעודדם, שעוד יזכו לראות את האשה והילדים.
בין האסירים הללו היה יהודי בן עירו של ר' שרגא פייבל. הוא טפח על גבו של ר' שרגא פייבל, ואמר: "על איזה אישה אתה מדבר? על איזה ילדים אתה מדבר? אתה לא מבין, שאת אשתך ואת הילדים לקחו לבירקנאו?"
כולם ידעו, שמי שנשלח למחנה ההשמדה בירקנאו מובל לתאי הגזים דקות ספורות לאחר שהגיע. ר' שרגא פייבל נשבר מאוד, אבל תוך מספר ימים אסף את השברים, ושב לעודד את עצמו ואת הסובבים אותו.
המלחמה עמדה להסתיים, והגרמנים ידעו שהם צריכים לברוח. לפני שעזבו, אספו הגרמנים את אנשי המחנה, והודיעו להם שהם עומדים להשתחרר למחרת. גרמני אחד נטפל, משום מה, אל ר' שרגא פייבל ואמר לו: "אני יודע, שאתה רוצה לחזור הביתה, ותוכל באמת לצאת מפה מחר, אבל רק בתנאי שתאכל עכשיו את חתיכת החזיר הזאת שהבאתי לך. אם אתה לא אוכל, אני יורה לך כדור בראש!"
"גם אם תירה בי, לא אוכל" אמר ר' שרגא פייבל, והגרמני הארור ירה בו והרגו.
ר' שרגא וינקלר לא ידע, שאשתו וילדיו אכן נלקחו ע"י הגרמנים הארורים לבירנקאו והומתו בתאי הגזים, אבל הבת הגדולה נלקחה למחנה עבודה וניצלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה נישאה הבת לבחור מיוצאי פולין. מסדר הקידושין שלהם היה האדמו"ר מקלויזנבורג, שכתב את הכתובה בכתב ידו. הבת ובעלה עלו לארץ, ונולדו להם שני ילדים. סיפור גבורתו של הסבא ומותו על קידוש השם נודע למשפחה מפיו של אוד מוצל מאש, מן היהודים שהיה ר' שרגא מתאמץ לחזק ולעודד.
למרבה הצער, כמו יהודים רבים באותה תקופה שלא עמדו בניסיון הקשה, עזבו הבת ובעלה את הדרך הישרה. על אף שחיו את חייהם כחילוניים גמורים רח"ל, הסיפור על גבורתו של הסבא היה נכס חשוב במשפחתם.
יום אחד, בנם, שהיה קצין בחיל האוויר, נכנס למסעדה טריפה. הוא עמד בתור לשלם על נתח חזיר צלוי, ופתאום נזכר בסיפור על סבו.
הוא אמר לעצמו: רגע, מה קורה כאן? או שאני משוגע או שהסבא שלי משוגע, אבל אחד משנינו משוגע, ללא ספק. הוא מת כדי לא לאכול דבר שאני עומד עכשיו לשלם כדי לאכול אותו. מי מאיתנו לא נורמאלי, אני או הוא?
הוא השליך את נתח החזיר, והלך לברר מי צודק, הוא או סבא שלו.
אותו בחור זכה לחזור בתשובה, והקים את ארגון "ערכים", ורבים השיב מעוון. ישי וליס הוא הנין של ר' שרגא פייבל וינקלר.
בן אדם מת על קידוש ה' רגע לפני השחרור, בעומדו איתן שלא להתגעל באכילת חזיר. באותה שעה נראה היה כאילו לא נותר לו שם וזכר, אך שנים רבות אחר כך התברר שבזכות הימנעותו מאכילת החזיר זכה הנכד לחזור בתשובה, ובזכותו כל הנינים ובני הנינים כולם בעלי תשובה, יראים ושלמים, ועוד יהודים רבים זכו לחזור בתשובה ע"י הארגון שהקים הנכד. הכל בגלל הסבא הגדול ששנים רבות לפני כן מסר נפשו כדי לא לאכול חתיכת חזיר.
אתה עושה השתדלות פה, ואתה אפילו לא יודע איזו תוצאה גדולה ועצומה תהיה שם…
(רבי שלמה לוינשטיין שליט"א – דורש טוב חנוכה)