בימים אלו שכל עם ישראל מודה על השבויים שיוצאים מאפילה לאורה, בתפילה שכולם ישוחררו, נביא שאלה נוראה שהתעוררה מיד לאחר שמחת התורה, מה עדיף לאדם לבחור האם ללכת לשבי או למות ח"ו, והגיעה לפתחו של רבינו מרן פוסק הדור הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.
מעשה שהיה עדות מוסמכת שהגיע כי באחד מהישובים, הישמעאלים חיות טרף האלה פרצו לאיזה בית ומצאו אדם ישן העירו אותו, והצמידו אותו לו אקדח ושאלו את אותו אחד בערבית מעורבבת בעברית בלשונם בשאלה מה הוא רוצה שבי או למות על המקום כפשוטו ממש, ולמעשה אותו יהודי אמר חטוף – שיחטפו אותו והוא אחד מהשבויים שנמצא שם בעזה.
שאלו את מרן פוסק הדור שליט"א האם למעשה אותו אחד ענה טוב, הרי מצד אחד יש מצווה של ונשמרתם מאד לנפשותיכם אדם צריך לעשות כל מה שיכול כדי לחיות, ומצד שני השבי דבר קשה מאד ויסורים עצומים כתוב בגמ' (ב"ב דף ח ע"ב) ששבי קשה מכולם, אז אולי היה עדיף לבחור את המיתה.
רבינו השיב ע"ז תשובה (נתפרסמה בקובץ ווי העמודים וחישוקים חודש מרחשוון תשפ"ד ובקו שיח יצחק), שההוא עשה טוב, למה?. דבר ראשון הביא רבינו דברי הגמ': אמר ליה רבא לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא, א"ל דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות וכו' שבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה, מסביר רש"י שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב.
אמר רבינו אם רואים פה בגמ' ששבי קשה מכולם, אז לכאו' היה הווא אמינא שאדם שיש לו שני אפשרויות או ללכת לשבי או ח"ו מיתה, אולי עדיף לבחור מיתה, כי שבי כולהו איתנהו ביה, זה יותר גרוע מחרב וממוות.
אבל למעשה אמר רבינו שמצינו בחתם סופר ששואל הגמ' במגילה (דף יד) ק"ו מעבדות לחרות, שיצאנו מעבדות לחרות אומרים שירה שיצאנו ממיתה לחיים לא כל שכן, שואל החתם סופר מה קל וחומר, ק"ו פריכא, הרי שבי יותר קשה ממיתה, שהרי היינו במצריים היינו שבויים אז לכן שמה אמרנו שירה, למעשה גם בבראשית (פרק לז פסוק כו) כתוב שיהודה אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכו' לכו ונמכרנו לישמעלים, הוא רצה בעצם להקל על הגזר דין של יוסף במקום שנהרוג אותו נמכור אותו לישמעלים, ולכאו' זה רק חומרא כי שבי קשה ממיתה.
מתרץ החת"ס שדווקא ישראל שומרי התורה להם יותר קשה השבי, כמו שאמרו חז"ל במדרש באיכה גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, אבל אומות העולם שאוכלים מפיתם ושותים מיינם אין גלותם גלות, עם ישראל שאינם אוכלים מפת עכו"ם ולא שותים מיינם זה גלות אמיתית, והוא הכוונה גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, בגלל עבודת ה' שיש להם.
אז אומר החתם סופר עם ישראל במצרים שהיינו עבדים לפרעה זה היה שבי אמנם אבל זה היה קודם מתן תורה, א"כ שעוד לא נתנה תורה אז זה עדיין לא קשים ממיתה, ולכן לומדים ק"ו מעבדות לחרות, אם העבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן, וגם יוסף אע"פ שהאבות שמרו תורה לפני שנתנו התורה, אך עיקר השמירה היתה בארץ ישראל לא בחו"ל כמו שכתב הרמב"ן, לכן כיוון שיוסף יכול לאכול מפיתם של הגויים ולשתות מיינם אז עדיף להמכר לגויים מאשר להרג, לכן אמר יהודה לכו ונמכרנו לישמעלים.
נראה בחתם סופר שעיקר הקושי הנורא בשבי שא"א לאכול וא"א כלום, למעשה גם החתם סופר בתורת משה בשמות (פרק י"ד פסוק י"ב) גם אומר דברים אלו.
שאל רבינו: אבל לכאו' מה הפשט בזה, אם כל הטעם ששבי קשה ממיתה זה רק בגלל הביטול תורה ומצוות, אז מה הבעיה הרי אדם שנמצא בשבי הוא אנוס במצב של פיקו"נ ולא יכול לעשות כלום, כל התורה כולה נדחית במצב כזה כמו כל יהודי שנמצא במצב של סכנה, הוא לא עובר על איסור בזה שהוא לא מקיים תורה, שאוכל מאכלות אסורות, כמו שאומר החוות יאיר (סימן קפ"ג) ששבוי שאדון שלו אומר לו לעשות מדורה בשבת לבשל ולחמם לו, אפילו אם לא מאיים עליו שאחרת יהרוג אותו, אע"פ שרי אם לא ישמע לקול תחנוניו ובכיותיו, דהיינו אם השבוי מתחנן ובוכה שלא יכשיל אותו באיסור שבת, אפילו אם לא מאיים סוף סוף מידי ספק נפשות לא יצא ושבי כולהו איתנהו ביה, א"כ מה הפשט בדברי החתם סופר.
באר רבינו דאולי כוונת החת"ס למרות שהוא אנוס ולמרות שלא יענש על כך, אבל עצם זה שיהודי נמצא בשבי במצב כזה שלא יכול לקיים תורה ומצוות זה עצמו בשבילו צער גדול יותר מחרב מיתה ורעב, כי כל המהות של יהודי זה קיום התורה והמצוות ואם לא למה לו חיים.
אז אמר רבינו שבאים לדון בשאלתינו באדם שיש לו שני אפשרויות או ללכת בשבי או למות אז לכאו' עדיף לו לבחור בשבי, כי אמנם הקושי של יהודי זה גדול מאד בלי שמירת התורה והמצוות, אבל בכל זאת הקדושה של החיים של יהודי עוד יותר חשובה, כי הרי מחללים שבת כדי להציל יהודי גם יהודי שלא יכול לשמור תורה ומצוות, כפי שכותב הביאור הלכה (סימן שכט סעיף ד') על חרש שוטה וקטן שאף שאינם לאו בני מצוות, אפילו שהם ממש מופקעים, מחללים עליהם שבת, כי מה שלא מקיימים מצוות מחמת אונס והתורה פטרתם, והוא כותב שמה לא ידעתי מה הלכות קטנות מסתפק בכלל בזה אם מחללים עליהם שבת, הרי פשוט שכן.
רבינו הוסיף כי רשכבה"ג מרן שר התורה זצוק"ל בדרך אמונה הלכות מתנות עניים (פרק ח' הלכה י') מסיק מדברי הרמב"ם דכותב: שפדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, מרן שר התורה בציון ההלכה שם (בסעיף קטן קצ"ח) כותב: ומשמע מלשון רבינו דמ"מ דלהציל ממיתה קודם לפדיון שבוים ואע"ג דמשמע שם בגמ' דשבי גרוע ממיתה וכו' עיי"ש, ופוסק שם מרן שר התורה להדיא שאם אפשר להציל אדם או ממיתה או משבי, ודאי ממיתה קודם, מפני כי הוא ודאי מיתה ושבי זה ספק אם ימות.
סיכם מרן פוסק הדור שליט"א מה שכתוב כאן זה כך למרות הקושי הגדול של השבי ולמרות ששבי קשה מכולם, אבל בכל זאת יהודי איך שחי ומה שלא יעשה, עצם זה שחי כאן בעולם כל רגע שיש לו נשמה אלוקית והוא חלק אלוק ממעל, והנשמה הזו מקדשת את העולם, בעצם זה שיש פה עוד נשמה של יהודי בעולם והוא מאמין בהקב"ה כל רגע והוא בטוח בו זה עצמו כבר חשוב, לכן ודאי שבכל מצב צריך לבחור בחיים למרות שהוא יהיה בשבי במצב שהוא לא יצליח לקיים שם תורה ומצוות, אבל קדושת החיים חשובה יותר מהכל, אם הוא יוכל לחיות עוד כמה ימים או שעות ושבועות ודאי שזה עדיף, לכן אמר רבינו ודאי שאותו יהודי שהוא בחר בשבי, והקב"ה יעזור שכולם יצאו מאפילה לאור גדול.