’פאן!, נאטזע דא מברק זא רעבע זע סלאנים!‘. הקול הפולני המגושם קטע את שרעפיו של ר‘ שמעיה, המתבונן ברבו הקדוש בדביקות.
הוא מסתובב בבהלה. מי זה המעז להפריע לרבי הקדוש בתפילתו?
הגוי עב הבשר העומד בדלת מנפנף לו עם המכתב שבידו כתגובה. ’הו, כנראה הדוור של אטוואצק‘ נרגע ר‘ שמעיה ורץ לקחת המכתב מידיו.
הדוור אינו מסכים לשחרר את המכתב – ’פראשע, פאדפיס!‘ (בבקשה, תחתום!) הוא צועק עליו בפולנית, המרעימה אל תוככי בית המדרש של הרבי.
ר‘ שמעיה הטברייני אינו יודע את נפשו, ’הרבי מתפלל עכשיו! איך אני מסתדר פה עם הגוי שאיני מבין את שפתו?
טרם ירעים שוב בקולו ויפריע את תפילתו של הרבי. ר‘ שמעיה מנסה לרמז לו בידיו שיסתלק מכאן. אך הגוי אינו מרפה ’פאדפיס! פאדפיס! פאסטער!‘ (תחתום, תחתום מהר) הוא מרים את הטון שלו.
’ששש.. נו, נו..‘ הוא מנסה להסות אותו שוב. הוא מחווה לו באצבעו לעבר הרבי הבית אברהם העומד באמצע תפילתו.
אפס, הדוור לא רוצה להבין, הוא רק מתרגז יותר, פא-דפיס ! פא-דפי-ס! הוא מתחיל לצעוק בחזקה.
ר‘ שמעיה מחליט שעדיף לשתוק. הוא מסובב את פניו שוב לעבר הרבי הקדוש העומד בתפילתו. ’הרי זה לא התפקיד שלי, להיות משב“ק‘ הוא מנסה להרגיע את עצמו במחשבתו ה‘בית אברהם‘ מסלאנים זי“ע שהה שם בעיירת ’אטוואצק‘ למנוחה.
היה שם הבית אברהם לבד בלי משמשים ובלי אף אחד מבין החסידים, כך יצאה הבקשה המיוחדת מבית הרבי אל החסידים שלא יגיעו לשם, אלא שר‘ שמעיה החסיד מטבריה שנסע לחו“ל לא שמע על הבקשה הזו, והגיע לפי תומו להסתופף בצילא דמהימנותא. משהגיע כבר הניחו ה‘בית אברהם‘ לשהות אצלו ואמר לו שהוא יהיה הגבאי שלו.
עתה נקלע ר‘ שמעיה למבוכה הנוראה, הרבי מופרע בתפילתו הקדושה ואין לאל ידו לעשות מאומה. עודו מצטדק במחשבותיו וה‘בית אברהם‘ פוסע פתאום ’עושה שלום‘.. הוא גמר את תפילתו במהירות.
הבית אברהם רץ בעצמו אל הנכרי, חותם לו כבקשתו כי הוא מאשר את קבלת המברק, ולוקח מידו את המברק. הדוור הנכרי שקיבל את החתימה שלו עוזב את המקום בסיפוק. ור‘ שמעיה עודנו רועד מפחד שמא הוא זה שאשם שהרבי הופרע בתפילתו והוכרח לגמור…
הרבי ה‘בית אברהם‘ מתיישב לעיין במברק ושם אותו בכיסו.
אחר הוא פונה לר‘ שמעי‘ה המפוחד. ’פארשטייסטו מיר? א טובה טוהן א איד איז חשוב‘ער מער פון טויזנט מנחה‘ס!‘ (הבנת אותי? לעשות טובה ליהודי חשוב יותר מאלף תפילות מנחה!)
אבני האשמה נגולו מלב ר‘ שמעיה. הוא קולט מה היה כאן, הרבי עצמו הוא זה שביקש למהר בתפילתו הקדושה, כיון שחשש שמא ילך לו הגוי עם המברק שיהודי שבור לב שלח אליו, והיהודי השולח ישאר חלילה מבלי מענה.
’וואס מיינסטו?‘ פונה אליו שוב הרבי, פארוואס איז גערער רבי אזוי גרויס? נאר פון טראגן אזוי פיל בויך ווייטאג און הארץ ווייטאג פון אידן! (מה אתה סבור? למה הרבי מגור כ“כ גדול? רק מכך שהוא טוען על עצמו כ“כ הרבה כאבים של יהודים!). כשכוונתו היתה על הרה“ק ה‘אמרי אמת‘ מגור זי“ע, שחי באותה תקופה.
מעובד מתוך, 'יחידתי', על פי 'מזקנים אתבונן', להרה“ח רי“ש קסטלניץ ז“ל