היה זה יום מר ונמהר, יום תשעה באב, בו עלה בידו של טיטוס הרשע להחריב את בית אלוקינו ואת היכלו. ביום זה, עם נטות צללי ערב – הוצתה האש בהיכל עצמו, כאשר היא בוערת עד העשירי באב ומכלה את בית המקדש עד ליסודותיו. רק הכותל המערבי לא נחרב ולא נשרף, וכמוהו אף שערי בית המקדש – אשר טבעו בארץ ולא שלטה בהם יד זרים, וזאת מאחר והיו מעשי ידיו של דוד המלך ע"ה!
וכבחורבן בית ראשון – כך בחורבן בית שני: ביום ראשון בשבוע חרב בית תפארתנו, במוצאי שנת השמיטה, בעת ששימשה משמרתו של יהויריב, ובעוד הכהנים תוקעים בחצוצרות והלויים עומדים ואומרים שירה על דוכנם! "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם – אמרו הלויים בשירם, ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלוקינו" עד שבאו נכרים וכבשום. הנה כי כן, הבית הגדול והקדוש נמסר ביד זרים על ידי אדוניו אשר השיב ידו ממנו, וזאת אחר שעמד בבניינו ארבע מאות ועשרים שנה.
והכוהנים הממונים, איש איש במשמרתו – עשו כמעשה אחיהם אשר כיהנו בתקופת שלהי הבית הראשון. הם התקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה על גג ההיכל כשמפתחות המקדש בידיהם, אמרו לפניו יתברך: "ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים – יהיו המפתחות מסורים בידך!" וזרקו את המפתחות כלפי מעלה, ואכן יצאה כעין פיסת יד וקבלתם, והכוהנים קפצו לבין לשונות האש ומצאו את מותם במקדש בו שירתו כל ימיהם!
אכן, לא רק כהנים אלו היו מהרוגי אותו היום המר. חרבו של עשו בידם של בני רומי לא נחה ולא שקטה כל אותו היום, כאשר החיילים שכורי הניצחון הורגים אלפים ורבבות בבני ירושלים אשר נפלו עתה לידם, אחר שנכבש הר הבית והמקדש בו התבצרו.
בעוד האופק מאדים מלשונות האש המאכלות את בית המקדש, בעוד רבים מחיילי רומי שוקדים על החרבת כל שריד לבית מקדשנו – התפנו רבים אחרים למעשי טבח נוראים בבני ירושלים, עד שלא ניתן היה להכיר את אדמת הר הבית מאחר ומכוסה היתה כולה בחללים, שדמם זרם נהרות נהרות במדרונות ירושלים!
יוחנן הגלילי ושמעון בר גיורא – נתפסו על ידי הרומאים לאחר שהתחבאו תקופת מה בתעלות אשר בעיר, ואזי הוצגו לקלון במחנה הרומאים, ולאחר מכן נהרג יוחנן בעינויים קשים בעוד ראשו של שמעון נערף ובשרו מושלך לכלבים.
ואילו אלעזר בן ענני הכהן הגדול – בראש קבוצה בת ארבעים אלף איש – התבצרו במצודה בעיר העליונה אשר טרם הכבשה, וניהלו מלחמה כנגד הרומאים אף לאחר חורבן הבית, מלחמה לחיים ולמוות, כאשר בסופו של דבר, משהבינו כי כלתה אליהם הרעה – הרגו איש את בני משפחתו למען לא תשלוט בהם יד זרים אשר יוליכום בשבי, ואילו שמונה אלפים מתוכם יצאו למלחמה אבודה מראש כנגד הרומאים, מלחמה בה נפלו כולם בחרב – לא לפני שהרגו תשעים וחמשה אלף מחייליו של הכובש!
ובני ציון היקרים המסולאים בפז, אלו אשר שרדו את חרב בני עמם ואת חרבם הנוקמת של בני רומי – אף הם ניתנו למשיסה. להוציא אי-אלו אלפים אשר שילח טיטוס לחופשי באשר נכנעו לו בטרם נכבשה העיר, לא הותיר הרשע מאומה בעיר הקודש!
רבים מן השבויים שימשו כחפץ עובר לסוחר ונמכרו לעבדים, בעיקר הצעירים שבהם – אשר גילם לא הגיע לשבע עשרה שנים, אף כי מחיר העבדים לא היה כה גבוה אחר שההיצע רב הה על הביקוש…
כתשעים אלף איש מבין בני ירושלים – הוליך טיטוס עמו לרומא, בעיקר את המרשימים שבהם, בכדי להתפאר בהם בפני בני עמו ולהתרברב בניצחונו.
רבים אחרים נטבחו על ידי החיילים המשולהבים – אשר פשטו ברחבי העיר והעלוה באש, ואילו אחרים – אולצו להילחם בחיות רעות ואף איש באחיו, סוגים שונים של 'שעשוע' ברברי אשר מקובל היה באותם הימים, כאשר את מותם הם מוצאים בזירות השונות.
אכן, גם גורלם של אותם ששולחו לחופשי ברוב 'חסדיו' של המצביא הרומאי – לא שפר עליהם. תקופת הרעב הארוכה, הותירה בהם את חותמה לנצח! כך מצינו במדרש בו מספר רבי אליעזר בנו של רבי צדוק על אותה אשה אשר באה לבקש דבר מאכל בבית אביו, כאשר ברגע הראשון לא ניתן היה להבחין שאשה היא זו! שערה נשר לרוב הרעב, תואר פניה השתנה, ואת מזונה לא יכולה היתה לבסס כי אם על תאנים בשלות אשר את תכנן היתה מוצצת!
ואילו הבורחים, אלו אשר עלה בידם להימלט מירושלים הכבושה ומחיילותיו של טיטוס הרשע – גילו עד מהרה את בוגדנותם של שכניהם הרעים… כאשר ביקשו לברוח מזרחה – הסגירום יושבי צור לידי הרומאים, כאשר ביקשו לברוח צפונה – הסגירום הפלשתים, ואף במערב, כאשר ביקשו לברוח אל הים הגדול בספינות – לא מצאו מנוח, שכן הישמעאלים רדפו אחריהם והסגירום ביד אויביהם.
הנה כי כן, אבדה תפארתנו, חרבה עירנו ונשרף בית מקדשנו, ואף גלינו מארצנו ונמסרנו לקלון ולהשפלה. אכן, גם בעת אשר כזו – לא נטשו בני ירושלים המסולאים מפז את אלוקיהם, ועוד דבקים בו.
(מתוך הספר על חומותייך)