"דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם" (ט"ו, ב')
פעמים הרבה נקלע האדם למצב קשה, אחד מתנסה בדחקות הפרנסה, חבירו יש לו חולה בתוך ביתו, או שעיניו רואות וכלות איך שתרבות רעה יוצא מתוך ביתו, רחמנא ליצלן מכל מרעין בישין אלו, וצריך ליזהר במקרים אלו שלא להתרעם חלילה על מידותיו של הקב"ה, אלא לקבל הכל בשמחה, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והיא מן העבודות הקשות שבמקדש, אך היא יסוד היסודות וזה כל האדם.
משל למה הדבר דומה, למוסד גדול שהוקם עבור ילדים מיוחדים, וכדי לטפל בילדים אלו היו צריכים לחפש מורים ומלמדים מומחים, שנתברכו בסבלנות יתירה ואורך רוח במידה גדושה הרבה יותר ממלמדים בחינוך רגיל, וכמובן שגם מתן שכרם בצדם לאלו המתאימים לכך. פעם אחת היו מחפשים מלמד עבור אחת הכיתות, ותלו מודעות ברחובות ובשווקים, שמי שרואה את עצמו מתאים לתפקיד זה יפנה אל מנהל המוסד, ואכן הגיעו כמה אנשים שחשקו בתפקיד.
כיון שלא ידעו במי לבחור, החליט המנהל שיתנו לכל אחד לומר "שיעור נסיון" לפני התלמידים, והמצטיין ביניהם יקבל את התפקיד, וכך עשו, במשך כמה ימים עלו המועמדים זה אחר זה, כדי למסור לפני הילדים המיוחדים, כאשר המנהל עוקב אחריהם בחדר צדדי, והנה הגם שכולם עשו מלאכתם בנאמנות ובשלימות, היה אחד מהם שעלה על כולם, כי בעת שהוא מסר את השיעור היו הילדים משתוללים מאד, זה הרעיש בכסאו ללא הפסקה וחבירו זרק דברים באמצע מסירת השיעור, ובכל זאת לא איבד הלה עשתונותיו, והתייחס לכל ילד באהבה עזה ובסלחנות יתר, עד שהצליח להרגיע את הרוחות וללמד בכיתה, וכראות כן המנהל החליט תיכף ומיד לקחת אותו לשמש כמלמד קבוע עבור התלמידים.
הרי, שההפרעות של התלמידים בשיעורו, הן הן שגרמו לו לעלות לגדולה ולקבל את התפקיד הנחשק, ואלמלא התרחשו אצלו אירועים קשים אלו, יתכן מאד שלא היו בוחרים בו כמלמד, כי במה עדיף הוא יותר מחבריו שהתמודדו על התפקיד, אך הנסיון הקשה שעמד בו, גרם לו לגלות כוחותיו ולהתעלות יותר מהם.
ודבר שפתיים אך למחסור להרחיב בנמשל, כי הדברים ברורים למבין, ורק מתוך התגברות בנסיונות בדברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, זוכה האדם לעלות לגדולה ולהתעלות במדרגות התורה והיראה, לכן המשכיל מודה ומשבח להקב"ה על הקשיים שנופלים בחלקו, כי מדרך הטוב להטיב ואין קדוש כה' הדורש וחפץ בהצלחתו.
לפני כמה שנים הגיעו שני בעלי-דין לבית דינו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל
לפני כמה שנים הגיעו שני בעלי-דין לבית דינו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה: ראובן עבר ברחוב וראה עשן הרבה יוצא מחלון ביתו של אחד הדיירים. הוא הזמין מכבי אש שיבואו לכבות את הדליקה, אך כאשר הגיעו לשם ראו שלא דובים ולא יער, ולא היה זה כי אם מכשיר שהעלה עשן דרך הארובה המיוחדת אשר לו, ובכך עזבו את הבית.
לאחר כמה ימים הגיע מכתב לשמעון בעל הדירה, שעליו לשלם סכום של כמה מאות שקלים עבור שהטריחו את מכבי האש לבוא בביתו, טען הלה שהוא כלל לא הזמין אותם אליו, אך הם לא קיבלו טענתו והכריחו אותו לשלם, ואם ירצה יגבה את החיוב ממי שהזמין אותם בפועל, בלית ברירה שילם הלה את החוב ותבע מראובן שישלם לו את החיוב, אולם הלה הצטדק ואמר שהוא רק רצה להצילו מן האש וכל כוונתו לטובה היתה, אך שמעון לא קיבל טענתו, באמרו שכל בר דעת יודע להבחין ולהבדיל, בין עשן הבא מן האש לעשן הבא ממכשיר טכנולוגי, אך גם על טענה זו השיב ראובן, שהוא אינו מכיר את כל המכשירים האלו ובתום לבבו עשה כן כדי להיטיב עמו שלא ינזק, ומשלא הגיעו לעמק השווה הגיעו להתדיין בדין תורה לפני הדיינים בבד"ץ של הגר"ש וואזנר שליט"א.
והנה הרבה יש לפלפל ולדון בשאלה זו, ולא בררתי היטב מה יצא בדינם, אך יש ללמוד מכאן דבר נפלא, שלפעמים יכול האדם לעבור ברחוב ולהיות בטוח שלהבות אש בוערות בביתו של חבירו, כאשר האמת שכל החסרון אינו תלוי אלא בו, שהוא אינו מכיר ב'טכנולוגיה' ולכן בא לכלל טעות והזמין מכבי אש, וזה משמש דוגמא טובה לבשר ודם, המדמה בנפשו שהוא מבין חשבונות שמים, והוא מהרהר ושואל, הלא עשיתי חסד כל היום, נתתי צדקה ועשיתי מצוות ומעשים טובים, ואיך נגזר עלי לסבול ייסורים, אך האמת לאמיתה היא, שהאדם אינו מכיר ב'טכנולוגיה' ובשכלו המצומצם אינו מסוגל להבין מעשה הא-ל, וכן אמר ישעיה (נה, ח-ט): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם", וממילא לא יהרהר לשאול שאלות וקושיות על הנהגת הבורא יתב"ש.
בתיק שבו האוצר היקר של ארבעים אלף דולר – לא נגעו לרעה
מעשה נחמד סיפר לי יהודי תמים מארה"ב מה דבדידיה הוי עובדא. יהודי זה עסק לפרנסתו בכך שהיה מטפל בדירות שעמדו להשכרה, כגון לתקן את הדרוש תיקון, לגבות את דמי השכירות, לדאוג למצוא שוכרים שישכרו את הדירה וכיוצא בדברים אלו, והנה לא כל האזורים שווים, וכמו שידוע שיש מקומות בארה"ב שתושביהם אנשים פחותי ערך בלשון המעטה, וזה גורם שמכת הגניבות אינה בגדר מילתא דלא שכיחא, ואלו עושים מלאכתם במהירות ובזריזות כך שבדרך כלל אי אפשר לעקוב אחר עקבותיהם.
יום אחד הוצרך להגיע לאחת הדירות במקום כזה, ואיתרמי ליה לשאת סכום גדול של ארבעים אלף דולר טבין ותקילין בתוך התיק שלו. ויהי כאשר הגיע למחוז חפצו, יצא מרכבו ושכח להוציא עמו את התיק ובלי משים השאירו על המושב, כאשר על התיק היה מונח עוד מכשיר אלקטרוני. ויהי כאשר חזר לרכבו חשכו עיניו בראותו שפרצו לו ברכבו, אך מה רבה היתה שמחתו כאשר הבחין שהגנבים נטלו את המכשיר היקר, אולם בתיק שבו האוצר היקר של ארבעים אלף דולר לא נגעו לרעה!
למותר לציין שהודה להקב"ה על רוב חסדו וטובו שגמל עמו והצילו מן הגנבים. והמשיך יהודי זה לספר לי, שלאחר מעשה זה התבונן בנפשו, דהנה אלמלא היה משאיר את התיק ברכבו, והיה חוזר ורואה שפרצו לו ברכב ונטלו את המכשיר שלו בודאי היה מצטער עד מאד, גם על אבדן החפץ וגם על כך שיצטרך לתקן את החלונות שהתנפצו, שגם זה כרוך בהוצאה כספית, אבל בעובדא דידן נהפך היגון לשמחה, והיינו טעמא מפני שהיה בידם של הגנבים ליטול הרבה יותר, ולכן לא חשב כלל על האבידה, כאשר בחסדי השי"ת לא נטלו ממנו רכוש גדול ויקר יותר.
וכיוצא בזה ממש צריך כל אחד לזכור בעת צרה, ובמקום עגמת נפש ויסורים, יתבונן בחסדי ה' אשר גמל עמו והשאיר אצלו אוצרות גדולים, הא למה הדבר דומה, לנהג אוטובוס שראה ילד בוכה באחת התחנות, לשאלתו לבכיה זו מה עושה, השיב הנער שהוא צריך להגיע למקום פלוני ואין לו כסף לשלם עבור הנסיעה, ויחמול הנהג על הילד והוציא מכיסו את מלוא הסכום ושילם עבור נסיעת הילד. לאחר כמה דקות הבחין הנהג דרך המראה שהנער בוכה שוב, וישאל אותו לפשר הבכיה, השיב הילד ואמר, שהבחין שכל העולים לאוטובוס מקבלים עודף מן התשלום ואילו הוא עלה ולא קיבל מאומה… למותר לציין שמאד חרו הדברים לנהג, שהרי בטוב לבו התנהג עמו לפנים משורת הדין ושילם עבורו את דמי הנסיעה ועכשיו הוא תובע ממנו לתת לו את העודף, אתמהה.
והנמשל מובן מאליו, וצריך מאד להיזהר שלא להתנהג כסכלותו של הנער, וידע האדם שעליו להודות על כל נשימה ונשימה והכל הוא בחסד עליון, ואיך נעז להיות תובע על ה'עודף' ודברים אחרים.
"מיד התקשרתי לברר אם כבר זרקו את החליפה"
עובדא ידענא במלמד דרדקי ירא שמים, שעשה מלאכתו עבודת הקודש באמונה, ולעולם לא היה מפסיק באמצע מסירת שיעור, כי אם במקרים דחופים ביותר, והם היו ממש בגדר מילתא דלא שכיחא. שנה אחת כמה ימים קודם פסח, התנצל לפני תלמידיו ויצא באמצע השיעור ל'חדר המלמדים' והתקשר לביתו, ושאל בדאגה אם כבר זרקו את החליפות הישנות שהיו בארון הבגדים, משנענה בחיוב, ביקש מהם בדחיפות שירדו לבדוק אם כבר פינו אותן מ'חדר הזבל', וגם על זה נענה בחיוב, שעובדי העירייה כבר לקחו את כל הררי הזבל, ויהי כשמעו תשובתם הוריד את שפופרת הטלפון וחזר לכיתה להמשיך במסירת השיעור.
אחד המנהלים שהבחין במעשיו תמה מאד על הדבר הזה, ושטח בפניו את תמיהתו, מדוע יצא מגדרו להפסיק באמצע ה'שיעור' כדי לברר על דברים שאין בהם ממש, נענה המלמד וסיפר לו דברים כהוייתן, שבעוד כמה חודשים עתיד הוא להכניס אחד מצאצאיו לחופה בשעה טובה ומוצלחת, וכיון שהוצאות החתונה רבו כמו רבו, על כן נזקק לפנות לגמ"ח ללוות סכום כסף גדול להוצאת שמחת הנישואין, ואת הכסף השאיר בכיס חליפתו הישנה, והנה כשיצא היום מביתו שמע מבני משפחתו, שכל החליפות הישנות אשר בארון הבגדים יזרקו לאשפה מפני שאין להם בהן עוד צורך, "בשעת מעשה לא התייחסתי לדבריהם, כי שכחתי שהטמנתי את סכום הכסף בכיס החליפה, ולכן לא אמרתי כלום, אך באמצע השיעור נזכרתי מכך, ומיד התקשרתי לברר אם כבר זרקו את החליפה, ונודע לי שאכן הכסף אבד, ואמרתי 'ווי לחסרון כיס' וחזרתי לשיעור…".
ויהי כשמוע המנהל את דבריו יצא מכליו, ותמה לפניו בהתפעלות, איך אחר שנודע לו שנאבד ממנו סכום גדול כזה של כסף, יש לו עוז ותעצומות נפש לחזור לשגרה כאילו לא אירע לו דבר. נענה המלמד ואמר בפשטות: "בבחרותי למדתי אצל המשגיח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל [מחשובי חסידי גור. אשר שימש כמשגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם' בתל אביב ת"ו והעמיד תלמידים לאלפים], והוי מרגלא בפומיה תמיד 'אם לא עבור זמנים כאלו על מה יורד האדם לעולם הזה…' וכל כך החדיר והשריש דבר זה בלבבות תלמידיו עד שהיה זה מילתא דפשיטא שכך צריך להיות, וש'דקות אלו' של הניסיון הן עיקר, ומטרת חייו של האדם עלי אדמות, וכשיזכור דבר זה יוכל לעמוד בנסיונות ולהתחזק באמונה בהקב"ה.
(קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח 'באר החיים')