הרב עמרם בינעט
בעולם החסידות נהגו לייחס חשיבות רבה במיוחד ל'פרשיות החורפיות', והיו אומרים שהן מכוסות ב'פעלץ', כלומר במעיל פרווה עבה ומחמם במיוחד.
זאת, מכמה וכמה סיבות, ואחת מהן היא הסיבה שבתורה אין שום דיבור מיותר. התורה לא מספרת לנו סיפורים, אלא מלמדת אותנו איך להתנהג, ולכן כשאנחנו רואים משהו שנראה כמו סיפור, אנחנו צריכים להבין שגם מסתתר משהו עמוק מאוד, זה בדיוק מה שקורה בפרשות שקוראים בחורף, בספר בראשית ובחלק מספר שמות, הרבה מאוד 'סיפורים' שבהם מונחים יסודות האמונה והדרכים לעבודת ה'.
ובכן, לפי היסוד הזה, אין ספק שפרשת וירא היא הפרשה שמלמדת אותנו מה הוא חסד, ומה היא מהות החסד. העובדה ש'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה', זה דבר נורא, אם לא היה כתוב במפורש על ידי חז"ל, לא היינו יכולים לומר את זה בפה. כמו כן הריצה שרץ אברהם אבינו אל הבקר, וה'מהרי' שלוש סאים קמח, וכל מה שמסביב להכנסת האורחים ומעשי החסד של אברהם אבינו, הכל נכתב בתורה כדי שנלמד מזה איך להתנהג.
למעשה, מעיון בספרים הקדושים אפשר לראות שהעולם בעצם מתחלק לשתי תקופות זמן. היה את העולם שלפני אברהם אבינו עליו השלום, והעולם שמאז אברהם אבינו והלאה.
לפני אברהם אבינו העולם כולו חי ב'שלי שלי ושלך שלך', כמו מידת סדום. אנשים לא הכירו את המושג של ויתור, נתינה, הענקה, הכנסת אורחים, גמילות חסדים. זה לא היה קיים.
בא אברהם אבינו ומשנה סדרי בראשית. לתת לזולת, בחינם, בלי לצפות לתמורה, ולא זו בלבד, אלא שהנתינה צריכה להיות קבועה, בלי הפסקה ובלי מעצורים. למה השמש אינה בעלת הכח העליון? כי היא לא נותנת אור בלילה. איך הוא יודע שהלבנה אינה בורא העולם? כי היא לא נותנת אור ביום…
אם הנתינה מפסיקה, זה אומר שזה לא זה! לאברהם אבינו ברור היה שיש בורא עולם שנותן כל הזמן, בלי גבול ובלי קצבה, בלי הגבלת זמן או מקום. כך הוא חיפש וחיפש, עד שהציץ עליו בעל הבירה ונגלה אליו.
דלתות אוטומטיות ושטיחים מקיר לקיר
כדי להבין את עוצמת גמילות החסדים של אברהם אבינו, אנחנו צריכים לדמיין את הפעולות שלו במונחים מודרניים. אנחנו שומעים שיש שם אוהל, ועץ גדול, עם כמה פרים בני בקר שנמצאים בקרבת מקום, זה נשמע לנו משהו מאולתר כזה, לא מסודר.
אבל למעשה אם אברהם אבינו היה חי בזמנינו, הוא היה פותח מסעדה ענקית, עם דלתות אוטומטיות מכל צד, שטיחים מקיר לקיר, מערכת מיזוג אוויר איכותית, וצוות של שפים שעומדים הכן כדי להכין לכל אורח את המנה האהובה עליו. רוצה לשון? אין בעיה, ישחטו במיוחד עבורך בהמה ותקבל לשון, מה יעשו עם כל השאר? זה לא משנה, עכשיו יש אורח שרוצה לשון.
הכניסה וקבלת המזון האיכותי, מנות גורמה מעוצבות ויין משובח, לא כרוכות בתשלום. אין צורך להציג כרטיס חבר, לא ספח של תעודת זהות, לא תלושי שכר של שלושת החודשים האחרונים. כלום! רק שב ותאכל.
רק דבר אחד הוא ביקש, לברך לקב"ה. למה? כדי ללמד את האנשים שיש בורא עולם שנותן כל הזמן, נותן ונותן ומשפיע ולא עוצר את הנתינה שלו אפילו לרגע אחד, ובדרך הזאת כולם צריכים לדבוק, באופן הזה כולם צריכים להתנהג.
ההשפעה של אברהם אבינו היתה כל גדולה, שהוא שינה את ההיסטוריה. את כל הטבע האנושי הוא שינה. עד אז, לאנשים לא היתה שום נטיה לעזור זה לזה, כמו שחתולים לא עוזרים האחד לרעהו, כמו שעטלפים לא עוזרים זה לזה, גם אנשים לא עזרו. כל אחד דאג רק לעצמו. אברהם אבינו שינה את הטבע, פתאום יש מושג של ערבות הדדית, פעילות חברתית, קרנות סיוע. זה לא מה שהיה קודם.
היתה רק עיר אחת שהתמרדה והלכה בכיוון ההפוך, סדום. שם דבקו בכל תוקף בדרך הישנה והקלוקלת. "שלי שלי ושלך שלך".
המפרשים אומרים על דברי המשנה באבות שהאומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית ויש אומרים מידת סדום, שבעצם גם בסדום התחילו כמידה בינונית. החוקים שלהם היו כאלו שקבעו שכל אחד יש לו את שלו ואסור לבקש מאחרים. בהמשך התפתח איסור גם להעניק לאחרים, מי שהעניק לאחרים קיבל עונש, ולבסוף זה הגיע להשחתה מוחלטת.
מידה שצריכים לטפח
ומה לגבי הדור שלנו? האמת שגמילות חסדים זאת מידה שאנחנו צריכים לטפח. כולנו התברכנו בה, הרי כתוב שזהו אחד משלושת הסימנים למי שהוא מזרע ישראל: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. אבל גם כתוב שמי שיש לו 'עין טובה' הוא מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, כלומר זה משהו שצריכים ללמוד ולהתרגל אליו, אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו בהנהגה הזאת של גמילות חסדים, כדי להיקרא תלמידים של אברהם אבינו.
אבל איך מרגילים את עצמנו? התשובה היא שמתחילים ליזום, לחפש איפה אפשר לעשות חסד. יש הרי כל כך הרב אופציות ואפשריות.
כך למשל ראיתי הנהגה מאוד מיוחדת אצל אבי מורי שליט"א. יש לו בבית כמה מדפים עם ספרים שאינם קשורים זה לזה, כולם של מחברים בני זמנינו כל אחד בנושא שונה לחלוטין.
מה הסיפור? מדובר בספרים שהוא קנה רק כדי לחזק את המחברים שלהם. מגיע אברך ומוכר ספרים שחיבר, למה לא לשלם 40 שקלים ולעשות חסד עם יהודי? הרי הוא התייגע והתאמץ מאוד עד שהדפיס את הספר. הרי כשלא קונים ממנו את הספר, זה עלול לשבור אותו, זה מאוד מאכזב. לעומת זאת, הרכישה מחזקת אותו, נותנת לו כח, וגם עוזרת לו כלכלית, ברוב המקרים גם לא מדובר בספרים יקרים, בשלושים או ארבעים שקלים אפשר לגמול חסד עצום עם יהודי, אז למה לא?
נו, יהיו שיאמרו שזה עולה הרבה כסף. לא לכל אחד יש יכולת. אבל יש מספיק אופציות של גמילות חסדים בלי שום עלות. כך למשל אחד מחברי מקפיד מאוד להחזיק כמות נכבדה של ממחטות אף, טישו, בכיס שלו. כך הוא תמיד זמין לתת טישו למישהו שזקוק בסביבה.
כמה פעמים אנשים בסביבה מבקשים טישו ואין לך לתת להם? הוא מקפיד שתמיד יהיה לו לתת וזוכה בגמילות חסדים עצומה בהזדמנויות רבות. זה יכול להיות גם עם עט, גם זה חסד עצום לתת לאנשים עט ברגע שהם זקוקים לו כל כך.
יש משהו עוד יותר זול. לחייך לאנשים ולומר תודה למי שנותן לנו שירות. אם זה נהג אוטובוס או מנקה רחובות.
אני נזכר עכשיו בסיפור שממש בדידי הווא עובדא, לפני כמה שנים היתה לי בעיה במיתרי הקול, ונזקקתי לעבור ניתוח קטן. הניתוח התבצע בבית החולים 'אסותא' בתל אביב, ולאחריו נזקקתי לאשפוז קצר.
כששכבתי שם אחרי הניתוח, הרגשתי מאוד לא בנוח. באים רופאים ואחיות, מטפלים, מסדרים את האינפוזיה, בודקים מה צריך, מוודאי שהכל בסדר ואני לא יכול אפילו לומר להם תודה, כי לא הייתי מסוגל לדבר עד שהתאוששתי מהניתוח.
ביקשתי מנוות ביתי שליוותה אותי, שתיתן לי דף ועט, כדי שאוכל לכתוב כמה מילים. היא לא מצאה עט, נתנה לי לורד גדול עם דף לבן שהצליחה להביא מהמזכירות, ואני כתבתי שם בקצרה: "צוות רפואי יקר, אני לא יכול לדבר, אבל אני רוצה שתדעו שאני מעריך את המאמצים שלכם למעני. תודה!".
ביקשתי ממנה לתלות את הדף על גביה מוט של האינפוזיה שהיתה מחוברת לזרוע, ונרדמתי.
אחרי זמן מה התעוררתי פתאום כשאחד הרופאים נכנס לחדר לבדוק מה מצבי. אני רואה את הרופא מסתכל מעלי, אולי על מסך המוניטור שהיה שם אני לא יודע על מה הוא מסתכל, ואני רואה שהפה שלו נפער בתדהמה. הייתי מבוהל, מי יודע מה הוא רואה שם, אולי קרה משהו? המדדים שלי לא בסדר?
סימנתי לו עם היד שיסביר לי מה קרה, והוא בקושי הצליח לדבר… הוא אמר לי בפשטות: "כזה דבר עוד לא ראיתי…".
אני כבר ממש נלחצתי, והרופא התחיל לצלם… בעודו מסביר לי שאנשים בדרך כלל לא אומרים תודה וגם אם כן, זה רק בחצי פה, וכאן הוא רואה מטופל שלא רק אומר תודה אלא גם כשהוא לא יכול לדבר הוא מתאמץ לכתוב פתק במקום… זה נורא ריגש אותו.
כשהשתחררתי מהאשפוז, עמדו הרופאים והאחיות, עשו לי 'שתי שורות', ואני צעדתי בסך ביניהם, וכולם אמרו לי תודה רבה על זה שחיזקתי אותם וכתבתי להם מכתב תודה…
שבועיים אחרי שהשתחררתי הגיע אלי גם מכתב ממנהל בית החולים שכתב לי שהוא מאוד מעריך את המחווה שלי לצוות הרפואי וכמותי ירבו בישראל…
חשבתי לעצמי, הרי זה כזה דבר בסיסי, לומר תודה. איך ייתכן שאנשים לא אומרים תודה? אולי זה בגלל שבבית החולים אנשים מטבע הדברים שקועים יותר בעצמם.
בכל אופן, זה רק מראה כמה המילה 'תודה' יכולה לחולל גדולות ונצורות, לרגש אנשים ולשמח אותם. לא חבל לוותר על השימוש במילה הזאת? אנחנו כולנו יכולים להיות גומלי חסדים גדולים באמצעותה.
לקחתי אותו והוא עשה לי נזקים
אני רוצה לקחת כדוגמה את נושא העלאת אנשים לרכבך. תשאלו נהג ממוצע אם הוא לוקח אנשים דרך קבע, אני חושב שהרוב יענו בשלילה. עכשיו אם נשאל אותם למה אתה לא לוקח טרמפים, מה תהיה התשובה?
"אני לא רוצה שישמעו את שיחות הטלפון!". "יש אנשים שלא יודעים להתנהג!". והכי חזק: "אני הייתי לוקח אנשים, אבל מאז שאחד התנהג כמו פרא אדם ושבר לי את הידית של הדלת, מה שעלה לי 250 שקלים לתקן, אני החלטתי שיותר אני לא לוקח טרמפים".
שאלה: אם הילד שלך היה שובר את הידית, היית מעלה על דעתך שלא לקחת אותו יותר לעולם ברכב שלך? כמובן שלא. למה? כי אתה מבין שאבא חייב לקחת את הבן שלו לפעמים ברכב. אבל הוא לא חייב לקחת אחרים..
ובכן, זאת טעות. כמובן שאי אפשר לחייב אדם על פי דין לקחת אנשים, אבל ההתייחסות לזה כאילו מדובר באיזה משהו שהוא מעל ומעבר ושאתה ממש ממש לא חייב, היא לא התייחסות נכונה.
אני רוצה להפנות את הציבור לגמרא מאוד מעניינת במסכת בבא מציעא בפרק 'אלו מציאות', דף ל"ג עמוד א'. אומר הגמרא, רב יהודה אמר רב אומר על הפסוק 'אפס כי לא יהיה בכך אביון' – שלך קודם לכל אדם. רש"י מסביר (בדף ל') "שלא תביא עצמך לידי עניות". כלומר אדם צריך לגמול חסדים, כל עוד זה לא יגרום לו לבוא לידי עניות…
מה המאמר הבא של הגמרא, מיד אחרי המאמר הזה שהזכרנו? "ואמר רב יהודה אמר רב, כל המקיים בעצמו כך סופו בא לידי כך". כלומר, מי שעושה ככה ומתנהג ככה בזהירות רבה שלא להגיע לידי עניות ולכן נמנע מלגמול חסדים עם אחרים, בסוף בא לידי כך שהוא אכן נהיה עני רח"ל.
לכאורה זה סתירה, מיניה וביה. רגע אחד אתה אומר שאני צריך להיזהר לא להיות עני ורגע אחד אתה אומר שאם אני אזהר ואדקדק בזה, אז חלילה…
אבל בואו נראה מה מסביר רש"י: כל המקיים בעצמו כך, אע"פ שלא הטילו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק "שלי קודם", אם לא בהפסד מוכח! ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסופו של יצטרך לבריות".
כלומר, כן צריך לגלות אחריות כלכלית, לא צריכים לעשות מלכתחילה מעשי חסד שיגרמו לנו לבוא לידי עניות חלילה, אבל אסור לדקדק בזה. לא צריכים להיות 'מחמיר'. אסור להיות אדם ש'פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה'. כי מי שפורק מעליו את העול הזה, סופו שבא לידי עניות רח"ל.
אז נכון, שברו לך את הידית של הרכב, היה לך נזק של כמה מאות שקלים, זה כבר הופך להיות 'נזק מוכח'? זה אומר שאתה יכול לפרוק מעל עצמך עול גמילות חסדים וצדקה?
הנושא של טרמפים הוא רק דוגמה אחת מיני רבות. זה קורה לנו בהרבה מאוד תחומים, אנחנו נמנעים מלגמול חסדים כי אנחנו חוששים שזה יגרום לנו נזק, גם כשהנזק הוא רחוק, ואינו מוכח בכלל. וזה קורא בגלל שאנחנו לא זוכרים בשעת מעשה שיהודי צריך שיהיה עליו 'עול של גמילות חסדים וצדקה'. זה חיוב גמור, אסור להתחמק ולהשתמט ממנו.
בדיוק היום שמעתי גם מידידי הרב מ.ל., שאמר לי שהוא שמע עשרות פעמים ממרן פוסק הדור הגר"ש הלוי ואזנר זצ"ל, שבזמן הזה אפשר לקיים מצוות הכנסת אורחים בהידור רב, על ידי הכנסת טרמפיסטים לרכב, גם כשזה לא נוח, גם כשזה מצריך ויתור מצדנו, רבותי, גדולה הכנת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. איך אפשר לוותר על זה ככה בלי שום מחשבה?
חיזוק עצום להתאמץ בגמילות חסדים
לסיום אני רוצה לספר סיפור, שהוא אומנם אולי מוכר לחלק מהקוראים, אבל אותי באופן אישי הסיפור הזה מאוד מאוד מחזק בכל מה שקשור לגמילות חסדים, במיוחד כשזה מצריך מאמץ או ויתור מיוחד.
הסיפור מופיע בפנקס החברא קדישא של העיר וילנא, 'ירושלים דליטא': מעשה בשתי נשים תושבות וילנא שהיו עוסקות בגמילות חסדים והיו מכתתות את רגליהן ממקום למקום כדי לפעול בענייני צדקה.
שתי הנשים סיכמו ביניהן ב'תקיעת כף', שאם אחת מהן תמות לפני רעותה, היא תחזור אליה בחלום הלילה ותספר לה מה קורה שם בשמים, ואיך מתייחסים לעיסוק שלהם במצוות הצדקה.
ויהיה היום, אחת מהן נתבקשה לישיבה של מעלה, ואחרי תקופה ירדה והתגלתה לחברתה. היא מספרת לאותה חברה שהיה לה מאוד קשה לרדת, ובכל מקרה לא התירו לה לספר שום דבר ממה שקורה שם למעלה ואם דנו אותה לחובה או לזכות, אבל רק דבר אחד היא יכולה לספר לה.
"את זוכרת את אותה פעם שהלכנו לגמול חסד, והגענו לכתובת פלונית, שם היינו צריכות לעלות שלוש קומות, את עלית רק שתי קומות, וביקשת שאני אעלה לקומה השלישית ואם יפתחו את הדלת תעלי גם את עוד קומה אחת…?
"ובכן, שתדעי לך ששתי זכינו לשכר עצום בזכות אותה מצוה שכללה הליכה למרחק גדול וכיתות הרגליים, אבל הפער בין השכר שלי לשלך הוא פער גדול ונורא, רק בגלל שאני עליתי עוד קומה אחת ואת לא עלית את הקומה השלישית…".
ואם בעליית מדרגות של קומה אחת נוספת השכר הוא כזה אדיר, המשמעות היא שכל מאמץ שאנחנו משקיעים, ואפילו מאמץ קטן מאוד, בשמים יש לו חשיבות אדירה, ואדרבה, 'לפום צערא אגרא'.