הרה"ק רבי משה טייטלבוים, בעל ה'ישמח משה', היה חמיו של הרה"ק רבי אריה לייב ליפשיץ בעל ה'אריה דבי עילאי'.
ה'ישמח משה' התגורר בעיירה אוהעל, ואילו בתו היחידה ובעלה, התגוררו בעיירה וישניצא שהיתה מרוחקת מאוד משם, ובה כיהן כרב העיר.
חיבה גדולה שררה בין השניים, החם והחתן, אך המרחק הרב לא אפשר להם לראות זה את זה במשך תקופות ארוכות מאוד.
ה'ישמח משה' היה מצפה בכל רגע לביאת המשיח ולגאולתו השלמה של עם ישראל. מספרים עליו שמדי ערב, כשהיה שוכב לישון, היה מורה לבני הבית שאם הם ישמעו תקיעת שופר, שימהרו להעיר אותו, כי אולי יהיה זה השופר של המשיח, כמו שכתוב "ביום ההוא (יום הגאולה) יתקע בשופר גדול".
ביום מן הימים הגיעה בשורה משמחת לביתו: חתנו הקדוש נמצא בקרבת מקום לצורך שליחות ציבורית, ובכוונתו לנצל את ההזדמנות כדי להיכנס לביקור אצל חמיו הגדול.
בני הבית ששו ושמחו, ומיהרו להכין את הבית, לבשל ולאפות לכבודו של האורח הדגול והאהוב, ואילו אביהם, היה שקוע כדרכו בלימוד התורה, ולא שם לב בכלל לכל התכונה שמסביב.
כשנראתה הכרכרה הרתומה לסוסים, ועליה ישוב האורח הנכבד, גדלה השמחה עד אין קץ, ואחד מבני הבית מיהר לחדר בו ישב בעל ה'ישמח משה' ועסק בתורה.
"הוא הגיע!! הוא הגיע!!", שאג בשמחה.
ה'ישמח משה' היה בטוח בכל לבו שאם מבשרים לו על בואו של אורח בשמחה גדולה כל כך, ודאי מדובר במשיח שבא לגאול את עם ישראל.
המשיח הגיע!!
הגאולה כבר כאן!!!
הוא מיהר ללבוש את הקפוטה השבתית שלו, חבש את ה'שטריימל' לראשו, ומיהר לרוץ לקראת המשיח, כששמחה גדולה מציפה אותה, ונהרה של אור שפוכה על פניו.
והנה נפתחת דלת הכרכרה, וממנה נשקפות פניו הטהורות של הצדיק רבי אריה לייב ליפשיץ.
ה'ישמח משה' נפל תחתיו והתעלף!!
הסובבים אותו היו בטוחים שהוא התעלף מרוב שמחה והתרגשות למראה דמותו הטהורה של חתנו האהוב.
הם מיהרו לעורר אותו מעלפונו, ושמעו אותו נאנח באכזבה עמוקה: "הוא לא הגיע. הוא עוד לא הגיע… זה לא הוא!!".
**
בשנותיו האחרונות של מרנא ה'חפץ חיים', כאשר כבר עבר את גיל תשעים, שהה באחת השבתות במקום נופש בחברת בחורים רבים מישיבות רבות. הוא דרש לפניהם בענייני ארץ ישראל והגאולה, ובין דבריו הביא את הפסוק "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה", המלמד שיש לזעוק אל ה' על דבר הגאולה. אם כן אפוא למה אנו שותקים ולא עושים בזה כלום? – החל לשאול, ותוך כדי הדברים התרגש ביותר והחליט להתחיל מיד בפעולה.
חסרה עוד מחצית השעה עד לצאת הכוכבים.
הוא חיכה בקוצר רוח לצאת השבת, ואז צווה להתפלל במהירות, שלח לקרוא לאחד מחתניו, וביקש לשכור מיד עגלה כדי לנסוע לוילנא, לרשכבה"ג רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, ולהתייעץ אתו מה אפשר לעשות להחשת הגאולה.
חתנו חשש מאוד מפני נסיעה כזו, שהיתה מסוכנת ביותר לבריאותו. בחוץ ירד שלג ונשבו רוחות עזות שעלולות להביאו לסכנת חיים. הוא ניסה להציע, שבמקום לנסוע לוילנא, יזמינו אליו את שר התורה, הגאון רבי שמעון שקופ ועוד כמה מגדולי התורה שבדור, ובמקום יתייעצו על כך.
ה"חפץ חיים" גער בו: "הזמנתיך כדי לתקן ולא לקלקל!".
בקושי רב הצליח חתנו לשכנע אותו לדחות את הנסיעה למחרת.
למחרת הזמין ה"חפץ חיים" את העגלון בעצמו לנסיעה לוילנא.
לרוע המזל לא היה בעל הכרכרה בביתו, והנסיעה נדחתה למחרת היום, ומשם כבר "חליף שעתא ולאו זימנה" (כפי שאמר האר"י לתלמידו רבי חיים ויטאל, מובא ב"בן יהוידע" בפירושו על מסכת סנהדרין) – חלפה השעה שהיתה מסוגלת לישועה ונדחתה לזמן אחר.
(מתוך 'האור לחיים' – ש"ש פסח תשפ"א)