שנה אחת קודם הפסח שלח ה"בית הלוי" את בנו הגר"ח לעיר וורשא, כדי לאפות שם את המצות לחג. נסע הגר"ח לוורשא ואפה את המצות בכל הידוריהם.
משגמר שליחותו והתכונן לחזור לביתו, התעוררה אצלו בעיה רצינית: מה יעשה עם "ושמרתם את המצות"? אולי כאשר יסע ברכבת תחטפנו שינה, ושמא יתחלפו מצותיו עם של אחר, ועוד חששות כדומה.
על כן הרבה רבי חיים לקשור את חבילות מצותיו עם חבלים רבים סביב, כך שידע ברור שאלו הם שלו, ושוב בישבו ברכבת קשר את החבלים לידיו.
בהגיעו אל אביו עם המצות, הקיפו ה"בית הלוי" בשאלות שונות כדי לוודא שאכן דקדק באפייתם ושמר עליהם היטב, האם בטוח הוא שאלו המצות שלו הם ולא נתחלפו עם של שאר אנשים, האם שמר עליהם כדת וכדין, ועוד.
על כל שאלותיו ענה הגר"ח: "הן, עד אחד נאמן באיסורין!".
סמך עליו אביו ואכל ממצות אלו בפסח.
באחד מימי החג הרגיש אביו כי ידיו של בנו רבי חיים אדומות ואף נפוחות קצת, ושאלו על כך. ענהו הבן, כי זאת באה לו בעקבות השתדלותו לשמור את המצות בכל הדרך הארוכה וקשירת החבלים הדק היטב וגם לידיו, דבר שלא הסכין לו מעודו, ומעוצם הקושי והמעמסה שבדבר נגרמו לו חבלות אלה בידיו.
רטן עליו אביו: "ולמה לא הגדת לי זאת קודם, והייתי סמוך ובטוח יותר כי אין לפקפק כלל על כשרות המצות ושמירתן?"
ענה לו בנו רבי חיים: "אבא רחימאי, 'עד אחד נאמן באיסורין' הוא מן הדין, וכל שאר הדברים אינם אלא תירוצים, ולהכשיר את המצות בתירוצים לא רציתי"…
(הגש"פ מבית לוי)