ערב פסח, י"ד ניסן לפנות בוקר: רבינו התפלל שחרית כותיקין כהרגלו כל יום מיום עומדו על דעתו, לאחר התפילה הוא סיים בקביעות כל שנה את הש"ס בבלי כולו, כידוע, הוא למד בכל יום לפי סדר מיוחד, 8 דף בש"ס בבלי (ובעוד ספרים,) ובערב פסח הוא סיים את כל הש"ס.
רבינו הוא בכור להוריו, ולכן הוא היה חייב ב'תענית בכורים', אך כיון שסיים את הש"ס הוא היה פטור מן התענית ומצוה לאכול מדין סעודת מצוה.
את הסיום הוא היה עורך בבית הכנסת, הביאו לו את הגמרא האחרונה של הש"ס, מסכת 'נדה'. הוא עמד סמוך לבימת בית הכנסת, הוא אמר את הקטע האחרון, ולאחר מכן את 'ההדרן', בהתרגשות רבה, ואח"כ את הקדיש של הסיום כשכל הקהל מאזין בהתרגשות לסיום ה – די נדיר הזה. הן סיום כזה הוא חזיון שלא – מצוי כ"כ בימינו, בפרט בכל שנה בכזו קביעות.
השותפה לדף
עד לפני שנים ספורות, בעודה בחייה, היתה אשת חבר הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה רעייתו של רבינו, עומדת בעזרת הנשים, ובהתרגשות עזה מקשיבה לכל מילה היוצאת מפי בעלה. היא הרי מלווה אותו בלימוד הש"ס כל יום. מברכות דף ב' ועד נדה דף ע"ג! יחד קמים בשעה 3 בבוקר והיא עומדת על ידו הכן לבקשתו אם ירצה דבר. יחד היא חווה את ההספקים היומיים שלו, שמחה בשמחתו (אם גמר את ההספקים היומיים) ומצטערת עמו (אם לא גמר את ההספק ונשארו לו "חובות", כפי שהוא מכנה את זה). כעת היא עומדת ומוזילה דמעה קטנה של אושר וגיל, ומאחלת לעצמה ולבעלה שיזכו עוד שנים רבות.
ביום זה, יום ערב פסח, כשכל בתי ישראל נזהרים עם הילדים ושאר בני הבית שלא יסתובבו עם חמץ, היתה הרבנית ע"ה מכינה כמה תבניות של עוגה מחמץ גמור (!) כדי שיהיה לכבד בו משתתפי הסיום של בעלה רבינו שליט"א.
לאחר הסיום על גמרא בבלי הוא היה עולה לביתו ומסיים שם גם את כל התלמוד ירושלמי ועוד מדרשים.
לאחר מכן טועם משהו לפת שחרית, ותיכף הוא היה מתחיל את לימוד הש"ס מחדש. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בהתלהבות ובשמחה כמו פעם ראשונה.
שריפת החמץ
כשמתקרב זמן שריפת חמץ, הוא נטל את מעט החמץ שמצאו אתמול, ובתוכם עשרה פתיתי החמץ שהחביאו, יחד עם לולבים והדסים והערבות שנותרו ממה שקיימו בהם את המצוה בסוכות בידו, וירד למדורה הקרובה אל ביתו, ושם זרק את השקית הנ"ל, לאחר כמה שניות כשראה שמתחיל החמץ להישרף אמר בכוונה ג' פעמים "כל חמירא" וכו' והיה מורה גם לאשתו הרבנית ע"ה לומר.
בחזרה לבית המדרש: אחר כך חוזר לביתו וכמובן ממשיך איפה שעמד, ושוקע בתלמודו, עד לזמן מנחה גדולה.
והגענו לזמן הזה
המסובים הקבועים בליל הסדר הם משפחת בנו הגאון ר' אברהם ישעיהו שליט"א, עם כל יוצאי חלציהם. בני הבית כבר הכינו מבעוד יום את השולחן הארוך ערוך בטוב טעם, מכינים כסא נאה לכל אחד עם כרית קטנה להסב עליה, בראש השולחן במקום כסא יש מיטה רחבה ובצידה השמאלי ערימת כרים מוכנים לרבינו להסב עליהם.
על יד מקומו של רבינו היה מוכן כבר ג' מצות מיוחדות שהם "תנור ראשון" וגם "קצירת יד", בין מצה לחברתה מונח מפה מיוחדת ונאה, ועל יד זה מוכן מגש עם "סימני הסדר" מרור, חרוסת, ביצה, זרוע, כרפס, אמנם רבינו לא הקפיד על סדר מסוים של הסימנים בקערה.
רבינו נכנס לחדר, התעטף בקיטל צחור ונאה, וחגר עצמו בגרטע"ל כמו בתפילה, ועל ראשו לובש "שטריימל" עתיק שקיבלו מחמיו מרן הגר"יש אלישיב (ובשנים האחרונות היה לו שטריימל חדש כבר), וכך, כשכולו אומר כבוד והדר, הוא נגש להתחיל את הסדר של הלילה הנורא הזה, בו יצאו אבותינו ממצרים.
עובר לתחילת הסדר, מתקרבים למקומו כל הנכדים הקטנים ורבינו חילק להם קליות ואגוזים 'שלא ישנו התינוקות'.
…קדש ורחץ
ואז בניגון מיוחד שמקובל לו מאבותיו הוא התחיל לזמר "קדש ורחץ, כרפס יחץ…". כשגמר, הכריז בקול רם "קדש", ומזג יין לתוך גביע נאה ומיוחד שלפניו, ואחריו עושים כולם כך, ואז אמר הוא לבדו וכולם שומעים, את כל הקידוש בקול רם וברור שכל הקהל (שמונה בד"כ למעלה מעשרים או שלושים איש בלע"ר) ישמעו, אח"כ הוא שתה מכוסו וכולם שותים, איש איש, מכוסו שלו.
את כוס הקידוש עיטר רבינו סביב הגביע בשש כוסות קטנות כדרכו, והשתדל לעטר ג"כ בכוס השני והשלישי והרביעי.
אגב, הגביע בו הוא השתמש הוא מיוחד ומעניין: הוא נטל גביע נאה רגיל, ובתוכו שם כוס זכוכית שבולטת קצת לחוץ, כך שהיין נראה מבעד לכוס. הטעם לזה הוא כי יש עניין לראות את היין ולכן רוצה שייראה גם מן הצד ולא רק מלמעלה.
רבינו שתה רק יין ולא מיץ ענבים, ולא הוסיף מים אלא כולו יין, כך נוהג בכוס ראשון ואחרון.
'כרפס' – נטל חתיכת תפוח אדמה, יותר מכזית וטבל בידיו מתוך קערת מי המלח שלפניו, מטבל לפני הברכה ואוכל. לאחר מכן לקח עוד חתיכה, ושלח להרבנית. בנו שליט"א חילק לשאר המסובים.
אוירת הסדר היא רגועה, בלי לחץ ונערווי"ם, אין צעקות וגערות. באויר מורגשת המטרה: לא 'לסחוב' זמן, לא להאריך בדברים מיותרים, לא לאבד זמן! כדי שלא יישנו התינוקות! הרי זה חלק עיקרי בלילה. חלק מהילדים רציניים יותר וחלקם פחות, אחדים מהם כבר משתובבים… הכל הולך אחר הכוונה: והגדת לבנך.
יחץ – רבינו הכריז "אצלינו לא נוהגים לגנוב את האפיקומן. אנחנו לא מחנכים את הילדים לגנוב". כמובן, שאחרי כזה הכרזה אין אחד שמעיז לגנוב. הוא חצה את המצה האמצעית לשנים, ואת השבר הגדול יותר עטף במפית נאה ומניח על ידו.
שלא אחד בלבד עמד עלינו
מגיד – רבינו רמז לבנו (שכבר לא צעיר כלל, וכבר בעצמו סבא לנכדים) לומר את מה נשתנה. אחרי שגמר לומר, אומרים שאר הנכדים מקטן ועד גדול, כרבע שעה לוקח כל זה, רבינו הקשיב לכל אחד, ניכר עליו שהוא מרוצה מאוד. אח"כ הוא אמר בקול רם "דער תירוץ איז" כלומר התירוץ הוא, וממשיך מיד "עבדים היינו לפרעה במצרים". והוא המשיך לקרוא, כשמידי פעם נעצר לרגע ומסביר. ולא משתהה באמירת פירושים או וורטים אחרים.
כשמגיעים למה נשתנה רבנו סילק את המצות לקצה השולחן.
לא פעם, מנסה אחד הנכדים הצעירים לומר איזה פירוש נאה, רבינו מסמן לו שיאמר את זה אחר כך. באחד הפעמים הוא הסביר "הרי את השיעור כמה להאריך באמירת ההגדה כבר קבע לנו בעל ההגדה, ואין צריך להוסיף עליו, אם רוצים אפשר לומר בלי גבול אבל בזמן אחר". אמירת ההגדה עצמה לא לוקחת יותר מחצי שעה, כך יוצא שכולם עירנים ולא עייפים.
באמירת ההגדה, פניו התלהטו באש של קדושה, והוא קרן מאושר רוחני ולא היה מודע כלל לנעשה על ידו, הוא היה שקוע כל כולו בתוך כוונת המילים, והרגיש בעצמו כאילו יצא הוא ממצרים.
אמירת "והיא שעמדה" אצלו היא פרק מיוחד. הוא הניח את הכוס מידו אחרי שנטלה לאמירת והיא שעמדה, ואז עצם עיניו ושר בהתרגשות שוב ושוב את המילים המיוחדות "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". נקל לחשוב שהוא העביר במהירות במוחו הנורא את גלויות עם ישראל במשך הדורות, את התלאות הנוראות שהשתעבדו בהם האומה הישראלית, הוא גם נזכר בצרות שעבר אביו זיע"א במלחמה ברוסיא, ואת המכות הנוראות שספג שם, ועל כולם "והקב"ה מצילנו מידם". לאחר מכן המשיך לומר בהתרגשות רבה את ההגדה שחיברו קדמונינו זיע"א.
כשמגיע לפיסקא 'בצאת ישראל', אמר אותה בשמחה רבה של הודיה, ואח"כ הוא נעצר ומזמר קטע זה בהתרגשות מיוחדת בניגון שהיה שר אביו זצ"ל ומיוחס לרבינו חיים מוואלזין זללה"ה.
(מתוך חוברת 'דברי שי"ח' פסח תשע"ט, בשינויי עריכה נדרשים)