בחריפות התבטא מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל:
"יש מי שמלגלג על כך שנשות ישראל הכשרות מתאמצות כל כך בניקיונות החג, הרבה יותר מאשר הדין מצווה. מוכר הוא הפתגם בו משתמשים לעומת הנשים המקרצפות: 'אבק אינו חמץ'! מתוך זלזול בהשקעה המטפסת ועולה מעל כל גדרי ההלכה. אולם זאת צריכים לדעת שקורות ימי הדורות הוכיחו שבכל המשפחות בהן היו האימהות מקדשות את ניקיונות הפסח, מתאמצות עד קצה גבול היכולת, לוחמות נגד כל פירור אבק משל היה חמץ גמור ועושות עסק גדול מהניקיונות – באותן המשפחות נשמרה המסורת היהודית מדור לדור, אבל בכל המקומות שהיו מלגלגים על מי שמתאמצת יתר על המידה והיו מנקים לפסח רק על פי עיקר הדין ותו לא – אצל כל אלה, לא עברו דור ושניים והנה צאצאי צאצאיהם כבר אוכלים חמץ גמור בפסח, רחמנא לשיזבן".
הימים ימי ערבי פסחים והגאון רבי שמעון אהרן פולנסקי זצוק"ל 'הגאון מטפליק' נכנס לבית המדרש ומצא אברכים בני תורה יושבים על מקומותיהם והוגים בתלמודם, משל ב'כולל' לא יצאו לימי בין הזמנים. הגאון נהנה מחד לראות אברכים שתורתם אומנותם גם כשאין סדרים מחייבים, מאידך הוא זיהה בהם השתמטות ממטלות הבית.
דפק הגאון על הבימה והכריז ברגש נוטף:
"רבותי, ישנם בתים של אלמנות ויתומים שמשוועים שיבוא מישהו לעזור להם מעט בניקיונות לקראת חג הפסח המתקרב בצעדים נחפזים! מי מכם מוכן לסור ולסייע בידם? מצוה רבה תהא בידו!"
ברור שרובם של האברכים נענו לדבר מצוה. הם ניגשו לגאון שביקש מכל אחד את שמו ואת כתובתו והבטיח לסדר את הטעון סידור וכל אברך יישלח לבית אחר. כעבוד דקות אחדות שוב הופיע הגאון מטפליק בפתח בית המדרש, זימן אליו את האברכים ונתן לכל אחד כתובת של בית שאין שם 'אבא' היכול לסייע בניקיונות לקראת החג.
כל אחד מהאברכים קיבל את כתובת ביתו של עצמו…
על הגאון רבי חיים ברים זצוק"ל מסופר שהיה מלמד את תלמידיו פרק בהלכות עזרה בבית, במיוחד היה מדרבן אותם להושיט יד כאשר מקרצפים את הבית לכבוד חג המצות… ולא רק בפסח, התלמידים היו מספרים על הנהגה שראו אצלו מדי שבת קודש כתום הסעודה, אז היה נענה לסובבים: הבה נפנה את השולחן ונסדרו כראוי… הלא בנות הבית כבר טרחו והתייגעו הרבה בהכנת הסעודה, מדין שנהיה להן לעזר", ותוך כדי דיבור היה מתחיל לפנות בעצמו את השולחן משיירי הסעודה…
רבים מצדיקי הדורות לא הותירו את מלאכת הקרצוף בידי 'בית יעקב – אלו הנשים', אלא בעצמן היו מקדישים מזמנם הטהור על מנת לסייע בשטיפה והדחה של הבית.
כך נהג מרנא החתם סופר זי"ע שבעצמו היה עוזר בכיבוד הבית וניקיונו מן החמץ.
הוא היה אומר: "בחג הפסח, עוד יותר משאר מועדי ישראל, יש מצוה להתאמץ בכוחות עצמו ולהיות חלק ממצוות החג, שכן עלינו לדבוק במידותיו של הקב"ה והוא יתברך פעל בעצמו כביכול להוציאנו ממצרים – אני ולא מלאך, אני ולא שרף!"
כ"ק מרן אדמו"ר ה'אמרי חיים' מויזני'ץ זי"ע הקפיד כל ימיו לקחת חלק כלשהו במלאכת הניקוי וההדחה לכבוד זמן חרותנו. בערוב ימיו כאשר תשו כוחותיו וכבר לא היה מסוגל להתאמץ כבראשונה, הכינו המשמשים בקודש ובני הבית את סדר היום וכיוונו שבשעה בה ייעדר הרבה מחדרו, הם ייכנסו לנקותו מן החמץ, זאת כדי שהרבי לא יופרע.
כשמרן ה'אמרי חיים' שמע על כך הוא התחנן בהתרגשות:
"אם איני זוכה לנקות בעצמי, לפחות תנו לי לחוש בעצמי את הרגשת 'ערב פסח' המורגשת כעת בכל בית יהודי, כאשר היהודי צריך לטלטל עצמו מפינה אחת לפינה אחרת כאשר גערות נחפזות צפות ועולות: 'אל תיכנס לחדר זה!' 'כאן כבר ניקו כהוגן, אל תכניס כאן חמץ…' וכיוצא בזה… תנקו נא את החדר לפסח בעוד אני בבית וכך לפחות אזכה לטלטל עצמי מחדר לחדר ומפינה לקרן זווית ואהיה שותף להידור קיום 'בל ייראה ובל יימצא'".
מאידך, לא אחת היו גדולי ישראל מעוררים שלמרות עמל הניקיונות, צריכים לדעת גם לנטוש את הדלי ואת המטלית לטובת הקדשת שעות מסדר היום ללימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מוויזשניץ זי"ע ממונסי היה מעורר את תלמידי הישיבה שגם ביומי דפגרא יקפידו ללמוד שעתיים ברציפות כשהוא מונה בייחוד את ערבי פסחים, ימי הניקיון, גם בהם צריכים להקפיד על לימוד של שעתיים ביום.
ואילו המשגיח, הגאון רבי שלמה וולבה זצוק"ל מצא פטנט רוחני לאברכים שניזונו מהדרכתו הישרה:
"מזה ומזה אל יניח האברך ידיו. הוא יכול להשכים קום ולהתפלל כוותיקין עם הנץ החמה. מיד אחרי התפילה וטעימת פת שחרית להתיישב ללמוד לימוד רצוף ארבע שעות תמימות ועדיין ימצא עצמו בשעה עשר בבוקר – ויש לו עוד יום שלם בו הוא יכול להיות נוכח בבית, לקרצף בבורית ולנקות גם בחורי ארונות ובסדקי מרצפות…"
(הרב יקותיאל יהודה גנזל, המבשר)