כשבני זוג בונים את ביתם, עליהם לדעת שזהו הרחבת גבולות הקדושׁה של כלל ישראל בבריאה, ומשמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין את שכינתו יתברך בתחתונים. לכן דמו חז"ל בכמה מקומות את ביתו של האדם לבית המקדש.
כאשר מנהיגים בבית את מידת החסד, עין טובה וקדושׁה, ואין שולטת שם מידת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית, כמו שאמרו חז"ל: "זכו שכינה שורה ביניהם" (סוטה יז, א). בכך נתן לקיים בנקל אף היום, בביתו של כל אחד ואחד מאתנו, את הצווי של "ועשו לי מקדש", ולזכות אל התכלית של "ושכנתי בתוכם".
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השׁרון, בהספדו על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, אמר: "בבית הזה [של רבי מיכל יהודה] גרנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט"א, בשׁנים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז'. כאשר מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מיטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהוצרכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל, התקשׁה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת משׁום התורה, התפילה והקדושׁה שספגו אותן קורות. השׁכינה שרויה בבית הזה, לא בנקל נתן לפרקו!" – הסביר רבי מיכל יהודה.
- ●●
נוכחתי פעם במעשה שהרשים אותי עמוקות, מהנשיאה בעול של גדולי ישראל בביתם, בתחושה פשטנית ואופיינית, ומההסתכלות המפעימה שלהם על צורת הבית האישי שלהם, מעון לשׁכינה:
במוצאי שבת אחת, ראיתי את אחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו, שזכה בעבר לשמש ברבנות בחוץ לארץ, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל. נגשתי אליו ואמרתי לו בהדרת כבוד: "שלום עליך, רבי!"…
"ממתי הנך תלמידי?" – שאל אותי התלמיד חכם בפליאה.
"מעכשיו!" – השבתי בחיוך, כשאני מטעים: "מלראות כיצד הנכם מתנהגים כעת, הפכתי להיות ל'תלמיד' שלכם! למדתי מכם שאין מקום להתחשׁב בגדלות בתורה ולא בזקנה, אלא כשצריך – מורידים את האשפה…"
התפלא אותו תלמיד חכם ואמר: "מדוע הנך חושב שיש במעשה כזה פחיתות כבוד? אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש, הפיס הראשון שנערך היה על זכיה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערמת האפר, שהצטברה על גבי המזבח מיום האתמול?!"
שאלתי בהשתוממות: "במחילה מכבוד תורתכם, אינני מבין מה הדמיון בין פח הזבל לתרומת הדשן, להבדיל, בין בית יהודי טהור אמנם, אך פשוט ורגיל, לבית המקדש מעון השׁכינה, אשר משׁם שואבים הכל רוח הקודש?!"
השיב התלמיד חכם: "אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתינו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת 'בית המקדש'! כך לימד אותנו והשריש בנו מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל. וכשזוכים שהשׁכינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש, גם הוצאת הפסולת עבודת השׁם היא!…".
התרשׁמתי אז עמוקות מדבריו הנפלאים. מהגישה העקרונית הנובעת ממידות תרומיות של אותו תלמיד חכם, שלא ראה שום מעלה או 'דבר מיוחד' בכך שהוא נושא בעול הבית. הדבר היה פשוט בעיניו כי עליו מוטל העול להוריד את שקית האשפה למיכל, ללא כל חשבונות של ביטול תורה, ושל 'זקן ואינה לפי כבודו'. אך יותר מכל נפעמתי, מתחושתו החיובית והסתכלותו המעמיקה, אודות מהות הבית. כאשר הוא נגש לסייע בבית, הוא חש בעבודתו ככהן העושה את עבודתו לפני ולפנים, הרי הבית מהוה מעון לשׁכינה!
- ●●
הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קרית מטרסדורף בירושלים, ספר סיפור מפלא:
פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.
הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה.
רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" – ונמק את דבריו: "הן חז"ל אומרים 'איש ואשׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁכינה עם חליפה מאובקת!"…
פלאי פלאים!
בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.
שמעתי שניגש פעם בחור יתום אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ובקש ממנו עצה וברכה לרגל הקמת ביתו. השיב לו הרב שך בחביבות: "זאת איעצך בני, תצא ותבוא כל הימים לביתך בשמחה, זהו יסוד שהכל תלוי בו…".
ובסגנון דומה השיב האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זצ"ל: "תהא כל ימיך בשמחה, ותדאג שגם בני הבית יהיו בשמחה וכך תצליח…".
זכורני כמה וכמה פעמים, שזכיתי להתלוות אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בדרכו מהישיבה אל ביתו, ונוכחתי לראות את השׂמחה ששׁרתה על פניו בבואו הביתה. מיד כשנכנס לבית הכריז בקול: "א' גוט מארג'ן", בלבביות ובחמימות רבה. היה זה גם כאשר חזר לבית ריק, ולא היה איש בבית מלבדו. אולם צורת הכניסה לבית מעולם לא השתנתה. דרך ארץ קדמה לתורה, כך צריך האדם להכנס לבית, בחיוך! ברוחב לב!
זוהי נקודה אחת מני אלף, ללמדנו כיצד להחדיר בבית אווירה של רוממות, שמחה, נחת ושלוה.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')