יעקב הייזלר
לא פחות מגאונותו המופלאה בתורה של כ"ק מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל היתה גאונותו ועבודת קדשו המופלאה בעבודת התפלה ברשפי אש קודש לקונו, כאשר כל ימיו בער בתשוקה ובגעגועים לק'ל חי, בעבודת הלב זו תפלה.
הרבי זצ"ל היה נודע בשערים לתהילה מנעוריו ועד שנות זקנותו בתפלותיו הנלהבות והמרטיטות שהיתה בשלהבת ובלהט אש קודש כשהוא שרוי כל כולו בדביקות ואחוז שרעפים, ולא היה לו בעולמו אלא התפילה והבורא ית'.
מדי יום ביומו עמד הרבי זצ"ל שעות ע"ג שעות על רגליו, בבחינת כל עצמותיו תאמרנה וקולו קול ה' בכוח היה מהדהד עד קצה הרחוב, בכל תפילה ותפילה הוא התעלה לגבהים כשהוא לא חש כלל בסובב אותו, בעת התפלה הוא היה כולו מקשה אחת של דביקות וקדושה, ואף דמעות היו ניגרות מעיניו, והוא היה מנגבן ללא הרף, משל מסתיר זאת מעיני רואים, בשנות השיבה כבשנות הנעורים, בימי שלום כבעתות מלחמה בימות החול כבשבתות ומועדים, ומה נשגבה עבודתו בימים הנוראים, עת היו שערי שמים פתוחים.
תפלותיו המלהיבות אף עוררו רבים וטובים להתחזק ביראת ה' טהורה ולשפוך שיח להשי"ת כעבד המתחנן לפני קונו וכאדם המונה מעות במתינות ובכוונה יתירה.
במעלליו יתנכר נער
עודנו בשנות ילדותו בהיותו בגיל השמונה לחייו כאשר חסה בצל זקנו האדמוה"ז מסטריקוב זי"ע בלטה ביותר עבודת ה' המיוחדת שלו, אמנם דרכו של סבו האדמוה"ז היה לקצר בתפילה, ואף הקפיד לבל יאריכו אריכות יתר בתפילה, כמו"כ היה דרכו של אדמוה"ז להתפלל ללא תנועות חיצוניות, אך שונה יחסו לנכדו החביב, ה"ה הרבי זצ"ל שכבר אז התפרסם בעבודת התפילה שלו שנאמרה בקול רם ובאריכות.
מעשה היה, וזקנו אדמוה"ז זי"ע עמד לעורך את שולחנו כשכוס הקידוש בידו, ולידו אחיו הגה"ק רבי יעקב יצחק ממלאוה זי"ע, והנה הבחין הוא שנכדו חביבו הקטן לא בא עדיין אל השולחן משום שהוא עומד עדין בתפילתו הארוכה, הרבי הזקן הוריד את הגביע מידו, והמתין לנכדו שיסיים את התפילה ורק כאשר הגיע החל לקדש.
זקני החסידים אף סיפרו כי פעמים רבות לאחר תפלת מוסף בשבת היה זקנו אדמוה"ז זי"ע שואל את הסובבים אותו: "נו, מין פרומער האט שוין גענדיקט מוסף?" (הירא שמים שלי כבר סיים מוסף?)
קול ה' חוצב
ומאז, לאורך כל פ"ד שנותיו, היתה תפלתו בקול ה' חוצב להבות אש, וזאת למרות שעבודתו בקודש בכל התחומים היתה פנימית ביותר, הסתר בתוך הסתר, בפשטות מדהימה, אולם בתפלותיו היה פורץ הכל החוצה והיה נראה לציבור חסידיו כאילו אין הוא שולט על עוצמת התפלה עד שהתפרצה לה ויצאה מעומק לבו הטהור החוצה.
עבודת התפלה עמדה אצלו ברום המדריגה. כל תפלה ותפילה היתה אצלו 'עבודה' בפני עצמה, עם הכנות מרובות לפניה. לעתים כאשר הגביה את טליתו ראו הסובבים שהיתה כולה ספוגה זיעה מרוב מאמץ ודביקות, בכל ברכה ראו בעליל את היגיעה שמתייגע באמירתה. כל ימיו, עד ימיו האחרונים ממש, טרם שהיה מברך הן בביתו והן מחוצה לה, היה חובש את המגבעת לראשו ומברך בעצימת עינים.
לימים אף התגלה סידור האר"י של רבי יעקב קאפיל בו למד רבינו בצעירותו, וכפי הנראה היה מכוין בכוונות הללו בעת תפלותיו הארוכות.
כשלוש שעות
יודעי דבר סיפרו כי כאשר התגורר בירושלים עד שנת תשי"א – היתה כל תפלת שחרית בימות החול אורכת כשלוש שעות בעודו מסתובב הלוך ושוב, כשמדי פעם הפסיק לזמן מה והתבונן בעומק המחשבה.!
אף פוסק הדור מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהתגורר בסמיכות מקום לרבי בצעירותו, בשכונת "שערי חסד" שבירושלים, הביא את התפעלותו למראה מופלא זה באומרו: "אינני מבין מהיכן יש לרבי את הכוחות הללו, כל תפילה או ברכה נראית כי זוהי התפילה או הברכה הראשונה בחייו, וכל זאת מתוך התלהבות עצומה".
אחד מזקני ירושלים סיפר לאחר הסתלקות הרבי: "זכרוני, כי בצעירותי בעת בואי להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה ממנו הבחנתי בבחור הניצב בתפילה בהשתפכות הנפש כשכולו אש להבה. עקבתי אחר עת בואו להתפלל, ומני אז הייתי מגיע לכותל תמיד בעת בואו, כשאני ניצב עומד ומתבונן במחזה מופלא זה החוזר על עצמו כפעם בפעם. לימים נתפרסם אותו בחור כ"הרבי מסטריקוב", או אז ידעתי שאין דורנו דור יתום".
דומה להר געש
בשנים שהחל לכהן באדמורו"ת ועבר להתגורר בתל אביב שם יסד את בית מדרשו החל מקצר מעט את אריכות התפילה מפני טורח הציבור, אולם למרות זאת היה אפשר לשמוע את קולו המתנשא של הרבי בתפלתו כבר מקצה הרחוב, כשאינו יכול לכלוא את סערת נפשו הטהורה ודומה היה להר געש בהתפרצותו כשסביבתו נשערה מאד.
בהזדמנות מסוימת שח לאחד מבאי בית מדרשו: "יודע אני שקשה לציבור אריכות תפילתי, אך זוהי תועלתי היחידה שיוצאת לי מעול האדמורו"ת, ולולא זאת יכול הייתי לילך להתפלל בביהכ"נ השכונתי כאחד האדם, התועלת היחידה שלי היא יכולתי להאריך מעט בתפילה כרצוני".
כמו"כ בעשרות השנים שהתגורר בת"א כשבית מדרשו היה ברחוב מלצ'ט ולאחר מכן ברחוב בורכוב, מעולם לא ישב בתפלה ובקריאת התורה, בשבתות ובחגים עמד שעות על גבי שעות. מעולם לא היו אצלו סטנדר וכסא. הרבי היה מניח את הסידור על גבי אדן החלון, שופך נפשו לקונו כשנפשו יוצאת בדברו, עיניו היו זולגות דמעות בפסוקי דזמרה עד שבסידור שלפניו נוצרו חורים… וכולו היה נראה כאש להבה, הרבי לא הבחין במתרחש כלל לידו והיה מתפלל בקול רם שנשמע למרחק רב בכל האזור. רק כאשר התקרב לגיל שבעים כאשר נחלש מאד החל להתיישב לסירוגין בתפלה.
הרבי היה ניגש לתפלה במתינות ובישוב הדעת והגה כל מילה בדקדוק רב ובמתיקות מיוחדת. אבל אט אט היה מתלהט כולו, וכאשר היה מגיע ל"גאולה", היה מתרחשת סערה של ממש, ששיאה במילים "ועוזר דלים, ועונה לעמו ישראל בעת שועם אליו".
מקרוביו ומתפללי בית מדרשו ידעו בבהירות שאם הם חפצים לומר לו משהו בעת עומדו בתפילה היה נבצר מהם הדבר כיון שהרבי לא חש ולא שמע כלל כשדברו אליו בעת התפלה, כאשר כל כולו היה שרוי בעולמות רוחניים ואינו על הקרקע עמם כלל.
כעבדא קמיה מריה ניצב היה לפני בוראו. וסיפר הגרי"ש אונגר זצוק"ל גאב"ד חוג חת"ס את שארע עמו בעת שהותו בשוויץ לצורכי בריאות ביחד עם הרבי. "פעם בשהותי בשוויץ חשתי ברע ונחלשתי מאוד, כשנכנסתי לביהכנ"ס להתפלל וראיתי את האדמו"ר מסטריקוב בתפילתו כשכולו קודש ואש להבה, נפל ברעיוני להתפלל עמו מילה במילה ולכוון שתפילתי תעלה עם תפילתו, וכך עשיתי, ועד סיום התפילה הבראתי לגמרי, ותליתי כל זאת בזכות כח תפלותו של הרבי מסטריקוב".
ימים הנוראים
אם בימות החול כך, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בימים הנוראים אז היתה ניכרת התאמצותו הגדולה בתפלה לעין כל. תפילת השמו"ע בלחש לבדה ארכה אצלו קרוב לשעה מתוך בכיות ותחנונים וכעבד המתחנן לפני קונו.
כך גם בחזרת הש"ץ לא נח ולא שקט לרגע אחד. יושב היה הרבי ברטט ובזיע, כשהוא אומר בשקט את תפלת שמו"ע יחד עם החזן.
עובדה הווה ובשנים שהתגורר בת"א ניגש אחד מהמתפללים ובדרך ארץ אמר לרבי כי התפלות בר"ה מתארכות זמן רב מדי. השיב לו הרבי: "מה נשאר לי מאז שנהייתי לרבי? לפחות להתפלל כמו שצריך".
שיא עבודת קדשו היתה נראית ברבים בתפלות יום הושענא רבה, בלתי ניתן לתיאור עלי גליון את עוצם עבודת קדשו ביום קדוש זה לרבות את ההתעוררות העזה שחשים השומעים בשעות נעלות אלו.
תלאה העט לנסות לצייר אפס מה מאותה סערת קודש שהתחולל בביהמ"ד בזמן קדוש זה. קולו של הרבי נשנק בעת הוא מתחנן "הושענא למען קדושים מושלכים באש". עת פשט הרבי את הקיטל הספוג כולו בדמעות רותחות ושב למקומו חשו הנוכחים בצורתו של הכה"ג בצאתו מן הקודש. אמת מה נהדר מראה כהן…
בעשרים השנים האחרונות התפלל בעצמו לפני התיבה כמנהג אבוה"ק. הנענועים נערכו ברגש רב וההקפות היו אורכות זמן ארוך מאד. בכל פעם שהיה מנענע כלפי מטה עם הד' מינים היה מתכופף כמעט עד הקרקע, ואף בשנתו האחרונה נהג כן.
גלות השכינה
הרבי היה מדגיש תמיד שהתפילה אין מטרתה לשמש רק כאמצעי לקבלת בקשות האדם, אלא מטרתה וחשיבותה בפני עצמה – כאפשרות הדבקות האדם ביוצרו.
עובדה הווה ובבית מדרשו שבת"א דנו ביניהם מספר חסידים ביניהם מדוע היום ממעטים בעלי התפילות בבכי מימים עברו ומרבים לשורר ניגונים? זה אומר משום שהזמנים נשתנו לטובה, וזה אומר משום שהפרנסה עתה יותר מצויה והדוחק מועט מזמנים שעברו וכו', לפתע הופיע הרבי בביהמ"ד ושאל לסיבת הוויכוח, התביישו האנשים ושתקו, אך הרבי דחק בהם לספר, כששמע הרבי במה המדובר נתחלפו פניו גוונים כשהוא זועק מקרב ליבו, מה? וכי גלות השכינה אינה מספיקה?
אף לצעירי הצאן ראה הרבי צורך להנחיל את חשיבות עבודת התפילה, כשפנה משגיח בישיבה לרבי לשואלו על איזה נושא יש צורך לעורר את הדור הצעיר בשנות נעוריו, נענה הרבי: "על הדברים העומדים ברומו של עולם…" זוהי הזכות הנשגבה שניתנה לאדם הגשמי, לעמוד ולשפוך שיח לפני בורא כל, ובני האדם – בפרט הנערים מזלזלים בהם על כך שאינם יודעים להוקיר את הזכות הכבירה הזאת, ודוקא בשנים אלו יש צורך להשריש את חשיבות גודל התפילה…
ימיו האחרונים
אף שבשנים האחרונות נחלש וקולו כבר לא נשמע כבעבר לא היה ניכר כמעט השינוי בעבודת התפלה אצלו, למרות חולשתו ניכרת היתה התאמצותו ועבודתו בתפלה לרבות בכל דקדוק הלכה הקשור בנושא התפילה.
גם כשכבר כוחותיו לא עמדו לו, היה מתאמץ לצאת מביתו בכל מחיר להתפלל עם הציבור. כך היה מתאמץ התאמצות על אנושית לעמוד על רגליו בשעת שמו"ע והיה מתלהט בתפלתו כצעיר לימים וכאילו שכח מחולשתו וממצב בריאותו הרפוף.
מה פלאי היה הדבר כאשר קם ללכת לאחר התפלה היה צועד לוט בנוחות ובמתינות כזקן וכחלש ממש, אז לא יכלו להבין איך חל לפתע השינוי הגדול כשאך לפני רגע התלהב כולו כאדם צעיר ובריא, ועתה הוא צועד לו כזקן ותשוש. הפסוק "וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים", נראה היה אז במוחש אצלו.
אף בחליו האחרון כשעזבוהו כוחותיו לגמרי וכל פעולה היתה כרוכה במאמץ רב, גם בשעות קשות אלו לא ויתר על תפילתו הנשגבה, כשקולו נשמע היטב בקול רם מתחילת התפילה ועד סופה.
בימיו האחרונים שח הרבי מהרהורי לבו לנכדו ואמר: "איני מבין מדוע הציבור אינו ממהר בתפלתו, הרי מחשבה זרה באמצע התפלה יותר גרועה ממות, ר"ל!… ומכאן משמע שכל זמן שהתפלל לא ידע חלילה מחשבה זרה.
עם סיום היריעה נביא בזה מה שהתבטא הרבי בהזדמנות לאחד ממקורביו: "עיקר תפקידו של 'רבי' הוא לא רק בעניני התורה, אלא בעיקר בתפילה שיהיה 'עמוד צלותהון דישראל' ויעלה את תפלות הרבים למעלה בפני אדון הכל".
תפלותינו שזכותו הגדולה של הרבי זי"ע יגן עלינו להיוושע בכל מילי דמיטב.