לעתים אנו פוגשים אדם, שכלפי חוץ נראה רחוק מתורה ומצוות, אורחות חייו רחוקים מדרך ה', דעותיו מנוגדות לדרך התורה, והשקפותיו פסולות. אך אם נתחקה אחר שורשיו, יתברר לנו שאבות אבותיו היו רבנים גדולי תורה. בשל נסיבות החיים התדרדר הוא לאן שהתדרדר, אבל אסור לנו להתנכר לו! צריך לגלות כלפיו יחס של קירבה, לרומם ולמשוך אותו בעבותות אהבה אל בורא עולם ואל דרך ה', לקרבו אל התורה והיראה ואל שמירת המצוות.
אלו אינם דיבורים בעלמא. בדורנו זכינו לראות את הדברים במוחש.
לפני כמה שנים הגיעו לישיבתנו כמה בחורים, שהיו בעלי עדינות נפש מיוחדת. שאלתי אותם לשם משפחתם. השם היה מתורגם לשפה העברית ['דקל'] ושאלתי מה שם משפחתם המקורי. לאחר דרישות וחקירות על מוצאם, גלינו שהם נצר לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, מצאצאיו של אחד מגדולי ישראל הקדמונים – רבנו המהריק"ש, רבי יעקב קשטרו זצ"ל, מחבר הספר "אהלי יעקב", רבה של מצרים, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה בן דורו ורעהו של מרן ה'בית יוסף'.
הוא בעצמו רצה לחבר ספר הלכות כדוגמת ה'שולחן ערוך', אך כיון שכבר יצא לאור ספרו של מרן ה'בית יוסף', כתב בספרו רק הגהות על ה'שולחן ערוך'.
כשמורנו ורבנו, מרן רבנו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו, ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקב קשטרו זצ"ל. מרן שמח מאד על המתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל נגשו אליו מהאוניברסיטה, ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן!
זכתה ישיבת 'אור החיים' להחזיר את הבנים לשורשם, וראינו בחוש שמתקיים הפסוק: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה נט, כא). כמו שדרשו רבותינו (בבא מציעא פה ע"א): "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה".
אביהם של הבחורים הללו היה מנהל בית ספר גדול של כאלף תלמידים. הבן הגדול, בן השבע-עשרה, הגיע לישיבה לשבת, ונפשו חשקה בתורה. הוא רצה להישאר בישיבה עוד כמה ימים, אך האב התנגד לכך בנחרצות, והחליט להגיע לישיבה כדי לקחת את בנו.
אמר ועשה. הגיע לישיבה, ושאל היכן בנו. אמרו לו שהוא סועד יחד עם תלמידי הישיבה בחדר האוכל.
כשהגיע לשם ראה שהבחורים נגשים ליטול ידיים לסעודת הבקר.
הוא עמד לא רחוק, והסתכל איך כל אחד ואחד מהבחורים, באדיבות מופלאה, ממלא לשני את הספל לנטילת ידיים, ואומר "בכבוד, בכבוד, בכבוד…"
אחר כך נכנס לחדר האוכל וראה לנגד עיניו מאות בחורי ישיבה הסועדים את סעודתם בשקט, בנועם, בדרך ארץ.
הוא היה אחוז התפעלות. הוא הרי יודע מה זה מוסד חינוכי. בבית הספר שלו יש אלפי תלמידים, וחלק ניכר מזמנו מוקדש להתמודדות עם בעיות משמעת שלהם…
לאחר מכן הוא נכנס לחדר הלימוד שלי. הוא דיבר אלי בנימה מפייסת: "כבוד הרב, האמת היא שבאתי לקחת את בני ולמחות בפניכם על השערורייה שעשיתם כשגזלתם ממני את הבן. אבל לאחר שראיתי את הבחורים שלכם בחדר האוכל, והתפעלתי מהדרך ארץ ומהמידות הטובות שלהם, אני אומר לכם: לא אכפת לי שכל הבנים שלי ילמדו כאן"…
ובאמת כך היה, במשך השנים ארבעת בניו למדו בישיבה, וברבות הימים הפכו למזכי הרבים ומרביצי תורה לעדרים. אחד מהם משמש כיום כראש כולל, והשני מלמד בתלמוד תורה, ברוך ה'. אחר כך נעשינו ידידים והוא בעצמו [האבא] התחזק ונעשה ירא שמים בתכלית.
"ישראל אשר בך אתפאר"
אין ספק שהשורשים הקדושים הנטועים באותו אדם השפיעו עליו לטובה, והולידו בו את הרצון שבניו יתחנכו לתורה וליראת שמים.
מאידך גיסא, המעשה הזה מלמד אותנו, איזו אחריות רובצת על תלמידי חכמים ובני תורה, איזה קידוש ה' יש בהתנהגותם, ועד כמה גדולה השפעתם על כל סביבתם.
הגמרא (יומא פו ע"א) דורשת על הפסוק (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלוקיך" – "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". כלומר, אהבת ה' הכי גדולה היא, כאשר האדם באורחותיו ובהנהגותיו הטובות גורם לריבוי אהבת ה' בעולם.
הכיצד?
אומרת הגמרא: "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות". הבריות רואות את מעשיו ואת התנהגותו הטובה, ואומרות: "פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". על ידי דרכיו ומעשיו הוא גורם לקידוש שם שמים בעולם, ובזכותו אנשים מתקרבים לה' ולתורתו.
אלו זכויות גדולות יש לו! על אדם כזה דורשת הגמרא את הפסוק (ישעיהו מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר".
(מתוך הספר 'משכני' במדבר)