אדובה, איטליה.
נר שני של חנוכה, אֵי-שם בתקופת הראשונים.
היהודי ניצב מול החנוכייה. הצית את האש.
.. כלום!
הפתילה לא נדלקת. ניסה בשנית, אך הדבר לא עולה בידו.
ניסו גם בניו להדליק, החליפו פתילות, הוסיפו שמן, אך משהו מסתורי מנע מהאש להיתפס.
עננה כיסתה את פניו.
הלך לביתו של רב העיר וסיפר את אשר קרה. הרב לא האמין למשמע אוזניו וביקש להיווכח בתופעה במו עיניו. הגיע לביתו, ניסה להדליק והתוצאה – זהה.
"ממי קנית את החנוכייה?" התעניין. "האם לחש מישהו איזה כישוף, השבעה, על החנוכייה?" לרב היה ברור שלא מדובר במשהו טבעי.
הודה האיש: בשעת הקנייה נכח במקום רבי אברהם אבן עזרא "אשר לחש דבר מה לא מובן"– – –
פנה הרב אלא ראב"ע וביקש ממנו… להדליק. ניסה ראב"ע אך הדבר לא עלה גם בידו, או אז אמר "כנראה שתפילתי התקבלה".
*
כך סיפר הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה הראשי של חיפה,
והמשיך:
מעשה שהיה כך היה:
בפאדובה חי עשיר שעשה דווקא רושם של טוב לב, אך הייתה לו מגערת בולטת: כל כסף שהיה חייב השתדל תמיד לדחות את מועד הפירעון. הוא מוכן לתרום, אבל עד שהכסף יצא מכיסו, יצא לכם המיץ!
באותו חורף היה חייב סכום מסוים ליהודי. הלה נזקק לכסף, אך הוא דחה אותו כדרכו בלך ושוב. הגיע הדבר לאוזני ראב"ע ששלח להודיע לו שעליו לפרוע את החוב מיידית.
אבל נפשית – לא היה מסוגל לכך!
סמוך לחנוכה נקלע רבי אברהם אבן עזרא אצל צורף מקומי, והבחין כיצד רוכש העשיר חנוכייה מהודרת משובצת באבנים טובות ומרגליות. החמיא לו על חיבוב המצווה, אבל הבהיר לו שעם אותו סכום שהוא עומד לרכוש את החנוכייה, עליו לפרוע את חובו!
העשיר התעלם מהדרישה.
לחש ראב"ע מה שלחש—
*
ביום כ"ד בכסלו, ערב חנוכה, הגיע העשיר אל הצורף לקבל את החנוכייה המושלמת. ביקש הצורף את התשלום, אך נענה – כדרכו – שזה יהיה רק בעוד חודש. הודיע לו הצורף שהחנוכייה נשארת אצלו, ולשימושו!
ואכן בלילה הראשון הדליק הצורף בחנוכייה בשווי שלא חלם להשקיע בחנוכייה מימיו. אך כבר למחרת בבוקר התייצב העשיר עם הסכום המלא ופדה את החנוכייה מידי הצורף.
השמחה בבית העשיר רבתה בליל חנוכה השני, אבל החנוכייה סירבה לשתף פעולה. רק משסילק העשיר את כל חובותיו בהוראת ראב"ע, החלה החנוכייה ללתת את אורה.
ללמדך: חיבוב מצווה לא על חשבון מצווה עצמה.
(י' קדם, מוסף שב"ק מקץ תשע"ט)