נדרים כד
מדוע לא מספיק ויתור ישראל על רכוש מצרים ובלבד שיצאו משם?
שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי
הגמרא במסכת ברכות (ט.) דורשת מהפסוק 'דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב' (שמות יא ב) אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם – קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.
וצריך להבין איך יתכן שהקב״ה חשש רק ״שלא יאמר אותו צדיק״— ולא לעצם קיום הבטחתו?
עוד קושיא, ידועה ומפורסמת: היתכן לומר שהקב״ה חשש רק מפני מה שיאמר אברהם, ולא מצד עצם קיום הבטחתו?
זאת ועוד – תמה הגאון רבי יעקב ריישו, בעל ״שבות יעקב״(בפירושו ״עיון יעקב״ על אגדות הש״ס) – למה מכנה הקב״ה את אברהם בשם ״אותו צדיק״, היה לו לומר ״שלא יאמר אברהם״?
והוא מיישב על פי הגמרא במסכת נדרים (כד.): ״האומר לחבירו: קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין, וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי״.
וכתב שם הר״ן, שדין זה הוא דוקא בבנים הסמוכים על שולחן אביהם, ולכן מועילה אמירת אביהם ״הריני כאילו התקבלתי״, אבל אם אינם סמוכים על שולחן אביהם, אלא אוכלים משל עצמם, לא תועיל אמירת אביהם אלא צריך שיאמרו הם עצמם ״הרינו כאילו התקבלנו״.
זה ידוע, כותב בעל ״שבות יעקב״, שאנו אוכלים הכל וסומכים על זכות אברהם, כאשר מזכירים אנו בכל תפילותינו את האבות הקדושים, ובצרותינו להם צר, כפי שלמדנו ממאמר הכתוב ״וירעו לנו המצרים ולאבותינו״ – מכאן שהאבות מצערים עצמם בקבר בצרותינו, ואם כן, כך צריך להיות גם להיפך, ובודאי שבשמחתינו יש גם להם שמחה.
זו הכוונה בעניינינו: ״אותו צדיק״, שכל העולם נשען על זכותו, הוא שיתרעם על שלא נתקיים בישראל ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״, אבל בלי תרעומתו של אברהם – לא היה צריך הקב״ה לקיים את הבטחתו, שהרי ישראל עצמם לא רכשו את הרכוש, באמרם ״הלואי שנצא בעצמנו״, והרי זה כמו שאמרו ״הרינו כאילו התקבלנו״.
אולם מכיוון שישראל סמוכים על שולחן אברהם, אותו צדיק יסוד עולם, והוא לא יוותר אלא יתרעם על אי־קיום ההבטחה, על כן ציווה הקב״ה למשה: ״לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב!״
(כמוצא שלל רב שמות יא ב – ״עיון יעקב״ — ברכות ט.)