סיפר בעל-המעשה, ר' אהרון-דוד ארליך מבני-ברק:
בפרוץ מלחמת-העולם השנייה התגוררה משפחתי בעיר קרוסנו שבגליציה. בסמוך שכן שדה-תעופה ולכן סבלנו מהפצצות כבדות החל מיומה הראשון של המלחמה. בעיר השתררה אנדרלמוסיה מוחלטת. פחד ואימה שלטו בכל. עקב כך החליטה משפחתנו לנטוש את העיר ולנוע מזרחה. הדרכים והכבישים היו מלאים המוני פליטים. ההתקדמות הייתה איטית וכבדה.
כשהגענו לעיירה דינוב, עצרנו כדי לנוח מעט. אבל הגרמנים היו חזקים וזריזים מחיילי הצבא הפולני, וחסמו במהרה את הדרך. נאלצנו אפוא להישאר בדינוב. בינתיים הגיעו לדינוב מאות פליטים יהודים נוספים, שכמונו נתקעו בדרך.
זה היה סמוך לראש-השנה, ולמרות הפחד והאימה ששררו בעיירה מוצפת הפליטים הנרדפים, נעשו הכנות לקראת ימי-הדין. תושבי העיירה הפגינו מידה מופלאה של הכנסת-אורחים, בקבלם את המוני הפליטים לבתיהם בסבר פנים יפות.
כשהגיע יום א' של ראש-השנה התאספנו כולנו בבית-הכנסת הגדול בעיירה. חרדת יום-הדין לא חסרה בליבו של איש… והנה, באמצע התפילה פלשו הגרמנים לתוך בית- הכנסת, וחוללו מהומה רבתי. הם נעלו את הדלתות והתייצבו מולנו בתוך בית-הכנסת, כשרוביהם מכוונים אלינו. כעבור רגע הופיע קצין גרמני, שלא הסתיר את הנאתו ממראה המוני היהודים המבוהלים. אולם במפתיע ציווה על יתר החיילים לעזוב את בית-הכנסת.
בינתיים הוקמה בעיירה מפקדה של הגרמנים. משלחת נבחרת סיכנה עצמה בפנייה ישירה אל המפקדים, לקבלת אישור לקיום תפילות יום המחר – ב' של ראש-השנה. למרבה ההפתעה האישור ניתן והתפילות נערכו כסדרן. בסופן התפזר כל הקהל לבתים לסעודת חג.
בעיצומה של הסעודה בבית מארחינו התפרצה אל הבית נערה יהודייה וזעקה: "חוטפים יהודים מהבתים". עוד היא זועקת, וקבוצת חיילים פרצה לביתנו ובצעקות ובמכות האיצו בנו לצאת מהבית אל כיכר הרחוב. שם כבר עמדו מאות יהודים גלויי- אש, קרועי בגדים וזבי דם.
הקצין הגיע וציווה על כולנו לרוקן את כיסינו. מכיוון שהיה חג, היו הכיסים ריקים, חוץ מעשרים ושניים אולרים אישיים שאחדים נשאו בכיסיהם תמיד, בהנחה שכלי כזה עשוי לסייע במצבים שונים. אני הייתי אחד מהם. הקצין ציווה על אחד הבחורים לאסוף את כל האולרים ולהביאם אליו. משם הובלנו אל בית-ספר סמוך, שם ננעלנו בצפיפות למשך שעות ארוכות, מבלי שנדע את הצפוי לנו.
פתאום נכנסו כמה מהגרמנים פנימה והחלו להציק לנו בשאלות שונות וקנטרניות. אחר-כך הרים אחד מהם את ידו, ספר עשרה מתוכנו וציווה עליהם לצאת החוצה. כך חזר ונשנה המחזה: הגרמנים נכנסים, מציקים בשאלות, בוחרים עשרה ושולחים אותם החוצה. את גורלם של הנשלחים יכולנו רק לשער…
כשמרבית האנשים כבר נשלחו החוצה ובתוך בית-הספר נותרה קבוצה מצומצמת, הפתיע הגרמני: "כל מי שהיה ברשותו אולר, ירים את ידו".
מובן שהאינסטינקט הראשוני היה להימנע מלהרים את היד. לידי עמד שוחט מהעיירה קרוסנו, עבר קלגסבלד הי"ד, שאף היה קרוב-משפחתי. במבט-עין שאלתי אותו: 'נו? מה אתה מציע לעשות?' הוא חשב רגע ואז אותת לי להרים את ידי. מלבדי היה רק אדם נוסף שהעז להרים את ידו.
הגרמני הורה לנו לצאת החוצה. הוא בא אחרינו ו…שילח אותנו הביתה. מובן שרצנו כל עוד נפשנו בנו והסתתרנו במקום המסתור הראשון שמצאנו.
למחרת נודעה לנו האמת המרה: כל מאות היהודים שהיו בתוך בית-הספר הובלו ליער הסמוך, יברוב שמו, ונורו שם למוות. הדבר נודע מפי נער כבן שש-עשרה, שבעת שהגרמנים ירו בכולם עשה את עצמו כמי שכדור פגע בו והפיל עצמו אל תוך חבורת המומתים. בשעת לילה נחלץ מבין הגופות, נס על נפשו ואז פגש אותנו. ואם לא די בכך, הרי הגרמנים ימ"ש העלו לאחר מכן את בית-הכנסת באש, בהשליכם אל תוך הלהבות שני יהודים חיים.
אני נתפסתי אחרי-כן ונשלחתי לפלשוב, ומשם לצאנסטחוב, לבוכנוולד ולבסוף לטרזנשטאט, משם שוחררתי בסוף המלחמה. בכל פעם שאני מעלה בזיכרוני את פרטי המאורע הזה, ובמיוחד בהתקרב ראש-השנה, נעשה בשרי חידודין-חידודין. עם זאת עולה במוחי מחשבה נוספת: 'נו', אני שואל את עצמי, 'לכאורה ניצלת בזכות אולר קטן שנמצא בכיסך! הייתכן?! היש היגיון בדבר!?' אז אני משיב לעצמי: 'אכן כך הדבר – כשהקב"ה חפץ להציל מישהו ולהשאירו בחיים, גם אולר קטנטן יכול להיות 'עילה' להצלתו…'
כמי שחזה זאת מבשרו יכולני להעיד לפניכם, כי גם בתוך גיא-הצלמוות הנורא הזה, ראיתי פעמים רבות את ידה הארוכה של ההשגחה העליונה ואת דרכי פעולתה המופלאות.
(הובא בליקוטי שמואל)