ביום ד' תשרי חליתי במחלת הקורונה. כפי הנראה נדבקתי בראש השנה בבית הכנסת ע"י אנשים שלא עטו מסיכה כראוי, אבל זה לא הנושא. כך נגזר וכך היה.
יש לי חברותא בדף היומי שמאוד חושש מלהידבק בנגיף, ובגלל זה לא התפלל בבית הכנסת שלנו בראש השנה. כמו כן יש לי זוג הורים מבוגרים, אשר בשבילם להדבק בנגיף הקורונה הוא חשש גדול, ואף סכנה גדולה.
במוצאי ר"ה ביקשה ממני אמי שתחי' שאקח אותה ברכב שלי, כיון שאני גר קרוב אליה. כבר הייתי בדרך לקחתה, אולם ברגע האחרון אמרתי לה שבראש השנה הייתי במגע עם יותר ממאתיים איש ואיני יכול לקחת אותה. וכך היה. ולאחר יום וחצי התברר שאכן כבר הייתי נשא של הנגיף.
אולם הסיפור השני הוא מדהים ביותר.
במוצאי צום גדליה התקשר אלי החברותא שלי כדי לסכם היכן נלמד היום את הדף היומי. הוא אמר לי שהוא נמצא בשיעור בבית כנסת סמוך, ובגלל זה הוא מדבר בשקט.
אני הייתי בבית כנסת אחר, באזור קליטה מצויין בדרך כלל, אך משום מה לא שמעתי אותו טוב. אמרתי לו שאני לא שומע, והוא חזר ואמר [כפי שסיפר לי לאחר מכן] שהוא רוצה ללמוד אתי בבית כנסת פלוני שבו הוא נמצא, ושאבוא אליו. אבל כאמור, לא שמעתי כלום! צעקתי לשפופרת: אני לא שומע כלום! אני בבית כנסת אחר!
בקיצור, היתה בינינו שיחת חרשים, והתוצאה היתה שלא נפגשנו באותו ערב ללימוד המשותף. כאמור, למחרת גיליתי שחליתי בקורונה… בזכות 'שיחת החרשים' הזאת, נמנעה מהחברותא שלי סכנת ההידבקות, וכמובן, הוא לא היה צריך להיכנס לבידוד.
אני מציין שוב, שהמקום בו נמצאנו, אני והוא, יש בו תמיד קליטה מצויינת. ללא ספק, היתה זו השגחה פרטית מיוחדת שלא נשמע איש את רעהו, כדי לשמור ולהגן עליו מהידבקות בנגיף.
ישראל חיים איזנקרפט