יעקב א. לוסטיגמן
מספרים על קדוש ישראל רבי חיים מוולאזין זיע"א, בעל 'נפש החיים', שכשהיה מגיע ביום הראשון של סליחות לקטע שאומרים לפי מנהג ליטא "עזרא הסופר אמר לפניך אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך אלוקי", היה רבי חיים מתעלף ונופל תחתיו. היו צריכים להעיר אותו ולהשיב אליו את רוחו.
שאלו אותו, למה הרב ככה מתעלף. מה כל כך מיוחד במילים הללו?
אמר רבינו ה'נפש החיים': "אם עזרא הסופר שהיה כל כולו קודש קדשים, הוא היה כל כולו אש להבת שלהבת של עבודת ה' ויראת שמים טהורה, באופן שאנחנו בכלל לא מסוגלים להבין בשכלנו הדל, והוא, האיש הקדוש והטהור הזה אמר 'בושתי להרים פני אליך…', אז אני, אדם פשוט שנמצא באלף אלפי דרגות מתחת לדרגתו של עזרא הסופר, איך אני יכול להרים את פני אל בורא כל עולמים? איך??? הבושה הנוראה הזאת גורמת לי להתעלף"…
אני חושב שכשאנחנו מדברים על ראש השנה, אנחנו צריכים לפתוח בסיפור הזה לפני הכל. לתת לנו פרופורציות לקראת מה אנחנו צועדים. עם מי אנחנו מדברים, מול מי אנחנו עומדים לעמוד לדין, מי הוא אותו 'שופט כל הארץ', שאנחנו ניגשים לפניו זוחלים ורועדים, בלב קרוע ומורתח.
אם רק נתבונן קצת בגדלות הבורא ובשפלות האדם, ובפער הנורא והאיום שיש בין שני הקצוות הללו, כל הגישה שלנו לראש השנה, ולתפילות באופן כללי, תשתנה מן הקצה אל הקצה.
ישנו סיפור שאולי חלק מהקוראים מכירים אותו, אבל בכל זאת גם אותו כדאי לשנן ולחזור לפני ראש השנה, שהוא יום המלכת הבורא על הבריאה כולה, ובעיקר כל אחד ואחד צריך להמליך את הבורא ברוך הוא, על עצמו!
כשנפוליון שלט בצרפת, הוא ייסד את הקיסרות הצרפתית. מצד אחד מספרים עליו שהיה מאוד עממי, וירד אל העם בהזדמנויות רבות, ומצד שני הוא גם הנחיל לדורות מושגים במלכות, מה היא מלוכה.
בתקופת שלטונו הרם והנישא, החליט נפוליאון לצאת למסע ברחבי ממלכתו, כדי לפגוש את האזרחים לשמוע מה יש להם לומר ולהתרשם, איך מתנהלת הממלכה ומה צריך לשפר.
כדרכם של מלכים, לוח הזמנים נקבע זמן רב מראש, וכל עיר ועיר שבה אמור היה המלך לבקר, נדרשה להכין לשכה מלכותית שבה ישב נפוליאון, ויקבל את האזרחים ופשוטי העם שיבואו לבקש בקשות ולחלות את פניו.
באחת הערים הכינו לו לשכה מרווחת, מושל העיר בכבודו ובעצמו הגיע לפקח על העבודות, קנו שולחן עץ מחוטב באופן פלאי, כסא מלכותי נוח במיוחד ומעוטר בעיטורי זהב, נברשות קריסטל יוקרתיות הובאו במיוחד ונתלו מתקרת החדר, החלונות הוחלפו בחדשים עם מסגרות מחוטבות ושמשות נוצצות. הכל היה מוכן.
במקביל ביקש מושל העיר שיכינו וילון מאוד מאוד יפה, שייתלה על הקיר האחורי, כך ישב נפוליאון כשכולו אומר כבוד והדר על כס המלכות, לפניו שולחן יוקרתי, מעליו נברשת נוצצת ומפוארת, ומאחוריו יהיה פרוש על הקיר כולו, מהתקרה ועד הרצפה, מצד לצד, וילון יוקרתי.
הכינו וילון ממשי צחור, מעוטר ברקמה עדינה ומשובץ באבני חן. ממש פאר היצירה. לא היה וילון יפה כזה בכל רחבי צרפת. שמרו את הוילון בתוך חדר מיוחד שהיה נעול על מנעול ובריח, ורק פעם ביום נכנסו לשם עובדים ובזהירות רבה ניערו קצת את הווילון, שייכנס אוויר חדש ורענן בין כפליו, כדי שהווילון היקר לא יתעפש חלילה, בזמן שהם ממתינים לבואו של נפוליאון.
פגיעה בכבוד המלך
והנה התקרב היום המיועד. מחר עומד נפוליאון להגיע. מטעמו של ארמון המלוכה נשלח השר הממונה על הטקסים, שבא לבדוק בעצמו אם הכל מוכן כיאה וכיאות לקראת ביקורו של נפוליאון בונפרטה, המצביא הגדול ומייסד הקיסרות הצרפתית.
לכבודו של שר הטקסים עשו את החזרות הגנרליות. התזמורת העירונית פצחה בניגון ההמנון, פרשים רכובים על סוסים לבנים צעדו לשני צדיו של המשטח שעליו ייפרש מחר השטיח האדום, כל הטקס התנהל למופת ושר הטקסים היה מאוד מאוד מרוצה.
זמן קצר לפני בואו של שר הטקסים, הורה מושל העיר להוציא את הווילון היוקרתי ולתלות אותו בלשכה המלכותית של נפוליאון כדי ששר הטקסים יוכל כבר עכשיו להתרשם מיופיו הנדיר של הווילון המיוחד.
והנה, נכנס שר הטקסים אל הלשכה, הוא בוחן בעין דקדקנית את השולחן, את הכסא, בודק אם הוא מספיק נוח, אם הוא לא מדי רחב או מדי גבוה, ו… סוקר את הווילון הנהדר הפרוש מאחוריו…
פניו של שר הטקסים מתעקמות בחוסר שביעות רצון. "הורידו את הווילון הזה", הוא פוקד על העובדים במקום. "שימו במקומו וילון אחר, וילון לבן יפה ומכובד, אבל לא את וילון המשי הרקום הזה…".
דממה השתררה במקום. העובדים חשבו ששר הטקסים חמד לו לצון, והחליט לעשות מהם צחוק. מושל העיר הסמיק והחוויר חליפות.
אבל שר הטקסים עומד על שלו, ומורה בשנית, בקול מאוד קשוח ובלתי מתפשר: "הורידו את הווילון הזה ושימו מיד וילון אחר במקומו!".
מושל העיר לא הצליח לעצור ברוחו: "כבוד השר", הוא שאל בקול רועד, "למה? למה להסיר??? הווילון הזה כל כך יקר! כל כך יפה! איזה פסול מצאת בווילון הזה, שבכל הארץ אין יפה ממנו???".
שר הטקסים לא השיב לו מיד: "קודם תחליפו את הווילון כמו שציוויתי, ולאחר מכן אני אסביר לך…".
הווילון הוחלף אחר כבוד, ורק לאחר מכן הסביר שר הטקסים למושל העיר.
"כשהמלך מקבל קהל, הוא צריך להיות הדבר הכי מעניין והכי חשוב בחדר. מי שעומד מולו ומשוחח איתו, חייב להיות מרוכז אך ורק במלך.
"כשאתה שם כזה וילון מיוחד במינו מאחורי המלך, אני חושש שאולי חלק מהאזרחים לא יצליחו להתגבר על הסקרנות שלהם, והרצון לראות את הווילון יהיה גדול כל כך, עד שהם עלולים להסיח דעת מהעובדה שהמלך יושב מולם ומאזין להם… פגיעה כזאת בכבודו של המלך, היא דבר חמור מאוד. לכן אנחנו משתדלים מאוד שהלשכה המלכותית תהיה מפוארת ומכובדת ככל האפשר, אבל צריכים לזכור את העיקר, העיקר זה כבודו של המלך, וכשכזה וילון מיוחד תלוי מאחוריו, הדבר עלול לפגוע בכבודו".
כיצד פרנס מרן שר התורה את משפחתו?
כשאנחנו אומרים בראש השנה: "ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו לבדך", למה אנחנו מתכוונים? מה זה אומר "ותמלוך"? מה זה אומר "לבדך"?!
זה אומר שכשאנחנו אומרים 'מלכויות' אנחנו צריכים לחשוב אך ורק על דבר אחד! על מלכותו של הקב"ה, על כבוד שמים. לא על בנקים ולא מפעלים, לא על עמותות ולא על בניינים, לא על ההרחבה של הדירה ולא על השידוך של הילדה, לא הבריאות ולא הפרנסה. מלכות! לבדך! רק על הקב"ה!
אפשר וצריך להתפלל גם על דברים אחרים, אבל בנקודה הזאת של המלכות, זה צריך להיות מוחלט, טוטאלי, בלי שום דבר שמסיח את הדעת ממלכותו של בורא כל עולמים.
וכשעוסקים בתפילה ובקשה, צריכים לדעת שהתפילה של ראש השנה יש לה כח עצום. זה חשוב שנרגיש את זה כשאנחנו מפללים, שנדע שהכל מונח על הכף, ושלמילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו יש כח לשנות את התוכנית השנתית, אפשר להוסיף דפים ל'ספר התקציב', לקרוע דפים מרשימת ההוצאות, למחוק חובות, להגדיל הכנסות, להוסיף בחלוקה של כספים לצדקה ועוד.
"בתפילת ראש השנה אפשר לזווג זיווגים, לעשות שידוכים נפלאים. הכל מונח בתפילות שלנו, וככל שנהיה מודעים בצורה טובה יותר לכוחה של התפילה שלנו, כך התפילה תהיה ממקום עמוק יותר בלב, וממילא גם ההשפעה שלה תהיה גדולה יותר.
שמעתי ששאלו פעם את מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל: "ילמדנו רבינו… הרי הרב כתב בכתובה שנתן לרעייתו הרבנית ע"ה, 'ואנוכי אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי'.
"הרב התחייב לפרנס את האשה והילדים, אז למה הרב לא עושה שום דבר בנידון, למה הרב לא הולך לעבוד כמגיד שיעור, מלמד תינוקות, כל דבר, משהו מינימלי כדי לקיים את ההתחייבות?"
השיב מרן שר התורה, שהוא עושה השתדלות לפרנסה, בוודאי שהוא עושה. שאלו אותו: "איזו השתדלות? מעולם לא ראינו שהרב עושה משהו בנידון?"
ענה מרן הגר"ח זצ"ל דבר נורא: "בכל שנה, בראש השנה אני פותח ספר תהילים, ואני אומר כמה פרקי תהילים בכוונה גדולה, ומבקש מהקב"ה שבשנה הקרובה ישלח לי כסף לפרנס ולכלכל את עצמי, את אשתי ואת הילדים שלי! זאת ההשתדלות שלי, וככה אני מקיים את ההתחייבות שלי ומפרנס את המשפחה שלי!!!"…
אנחנו שומעים מושגים של רבי חיים??? הוא אומר פרקי תהילים בראש השנה!!! נו… כששומעים דבר כזה, אפשר אחר כך בראש השנה לפטפט ולשרוף את הזמן? או שאנחנו מבינים, עכשיו שכל שניה בראש השנה שווה הון תועפות, שאנחנו יכולים להשיג אם נתפלל במהלכה ונפעל ישועות לעצמנו ולכל עם ישראל בכח התפילה שלנו.
אותם פרקי תהילים
מי שזוכה לפקוד את ציונו של הצדיק הקדוש רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, בבית העלמין ברמת השרון, יכול לראות בקרבת מקום מצבה של יהודי שהיה תושב המקום, ועל המצבה שלו כתוב סיפור… כתוב שם שבצעירותו הוא נושע בזכות תפילתו של מרנא ה'חפץ חיים' זיע"א.
אני שמעתי את הסיפור הזה, ואמרתי שאני חייב ללכת. ואכן הלכתי לבית העלמין ברמת השרון ומצאתי את המצבה.
וכך מספרים זקני הקהילה החרדית ברמת השרון, שזה היה סיפורו של האיש הזה עם ה'חפץ חיים'.
בצעירותו הוא למד בישיבה בעיר וילנא המפורסמת. ביום מן הימים תקפה אותו מחלה כלשהי, והוא החל להשמין. תחילה עלה בכמה קילוגרמים, הוא הפך מבחור רזה וצנום לבחור בעל בשר. הזמן עבר והוא הוסיף ותפח, הוסיף והשמין. התנועות נעשו כבדות, הרגליים שלו התקשו לשאת כזה משקל, ולכן הוא התנודד לאטו ברחוב כשהלך לישיבה וממנה.
הרופאים בדקו וניסו כל מיני טיפולים ותרופות, עד שלבסוף הם נאלצו להודיע לו שאין מה לעשות. זאת מחלה קשה מאוד, הוא יוסיף וישמין, עד שהגוף לא יוכל עוד לשאת את המשקל העצום הזה ויקרוס תחתיו חלילה וחס.
הגיעו הדברים לידי כך, שהבחור כבר לא היה מסוגל לקום מהמיטה, הוא לא הצליח לעשות כלום. רוחבו הגיע כמעט למידת גובהו. פחד פחדים! שנה שלמה הוא שכב בבית החולים, והרופאים כבר היו בטוחים שבקרוב מאוד הוא ייפח את נשמתו.
היו לו שני חברים שמאוד דאגו לו. הסבל של הבחור הזה נגע לליבם, והם החליטו שהם הולכים לשדד את מערכות הטבע ולהציל את חייו של הבחור.
ראש השנה התקרב, והם עלו לרכבת, ונסעו לראדין. הם החליטו שלא משנה מה יקרה, הם ניגשים ל'חפץ חיים', ותובעים ממנו שיקרע שערי שמים ויציל את הבחור הזה ממוות לחיים.
הם הגיעו סמוך לראש השנה, וכבר לא היה שייך להיכנס ל'חפץ חיים' לפני התקדש יום הדין. בלילה, אחרי התפילה באו כל אנשי העיר להתברך בכתיבה וחתימה טובה, וממילא לא היתה להם הזדמנות להגיע אל ה'חפץ חיים' ולנהל עמו שיחה, להסביר לו למה הם באו ומה הם רוצים.
אבל ביום הראשון של ראש השנה, אחרי תפילת המנחה הם הצליחו להגיע אל ה'חפץ חיים', ולספר לו את הסיפור…
שמע ה'חפץ חיים' את דבריהם ברוב קשב, נאנח על צערו של הבחור שככה סובל ומתייסר, ואמר לבחורים הללו: "אני כבר אדם מבוגר, אבל אתם צעירים יש להם יותר כח ממני. תקחו תהילים ותתפללו על החבר שלכם. איך אני יכול לעזור לכם???".
הבחורים שמעו כזאת תשובה מפיו של הכהן הגדול מרנא ה'חפץ חיים' הקדוש, וחשבו שכבר הקיץ הקץ. אם ה'חפץ חיים' לא מוכן אפילו להתפלל על החבר שלהם, נראה שבאמת נחתם דינו חלילה וחס.
הם פרצו בבכי נורא, ממש בכו בקול, עם דמעות, ה'חפץ חיים' ריחם עליהם והציע להם שהוא ישב יחד איתם, ושלושתם יחד יאמרו תהילים לרפואתו של החבר.
ואכן, ישבו ואמרו פרקי תהילים בדמעות שליש, ובתפילה הזאת, הם פשוט גרמו למהפך. מאותו רגע החל מצבו של החבר שלהם להשתפר. ההשמנה נעצרה והוא התחיל לרדת במשקל עוד ועוד, עד שחזר לממדים הראשונים שלו, והפך להיות אדם חדש, כמו שהיה קודם לכן. הבחור הזה שרד את השואה, עלה לארץ הקודש והשתקע ברמת השרון, שם חי עד זקנה ושיבה, בכח התפילה שהתפלל עליו ה'חפץ חיים' בראש השנה.
אז נכון, אנחנו לא ה'חפץ חיים', והתפילה שלנו אינה זכה ובהירה כמו תפילתו של החפץ חיים, אבל ראש השנה הוא אותו ראש השנה, והתהילים הוא אותו ספר תהילים. גם אנחנו יכולים להחזיק בספר תהילים, להוריד דמעות כמים, ולפעול ישועות גדולות עלינו ועל כל ישראל. שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, ולשנה טובה ומתוקה.
אם אנחנו מדברים על תפילה...
א"א שלא להזכיר את הסיפור עם הגר"א. היתה מלחמה הרוסים הפגיזו את ליטא, וילנא היתה ליטאית היו הפגזות קשות, מתו יותר מ-30 איש ביום אחד, הגר"א אמר שיבואו להתפלל, כולם התפללו היה הפגזה של הרוסים, טיל פגע בכיפה של בית הכנסת למעלה בווילנא, שרק שריקה נוראית נתקע בכיפה כל בית הכנסת רעד היה פחד נורא, הגר"א אמר בטל בטל בטל, הליטאים נכנעו פתחו את שערי העיר. ונתנו לרוסים להיכנס ובמלחמה הסתיימה.
כוחה של תפילה…
היה יהודי אחד חלם בליל ראש השנה שהשנה הוא יוצא מהעולם, היה בפחד נורא, עמד ובכה כל התפילה, עמד על רגל אחת גם בר"ה וגם ביוה"כ, מה יכול להיות יותר מחלום בראש השנה, היתה השנה הכי יפה. בא לאחד מגדולי ישראל לשאול מה הפשט, אמר לו נורא פשוט, עוררו אותך משמים שזה היה המצב שלך, התעוררת לתשובה אז קיבלת את השנה הכי יפה שיכולה להיות.