דרכו של עולם, שאנשים שומעים רעיון או תובנה טובה לחיים, הם אומרים: "כן, יפה, רעיון חזק מאד!" ואז הולכים הביתה ולא עושים עם זה כלום. קל לדבר, אבל לבצע זו כבר עבודה קשה. בשביל לבצע צריך תכנית, וצריך לחפש עצות איך להצליח. וזה מביא אותנו לחפש עצה איך האדם יכול להצליח "לעשות״ ולהשלים את עצמו.
יש עצה לזה בספר 'חשבון הנפש' שכתב ר' מנדל סאטאנובר ז״ל, שחי בתקופתו של הגר״א. ספר זה הוא ספר מיוחד מאד. המחבר הצטיין באמנות המחשבה, וספרו מלא בחכמה גדולה אודות כוחות הנפש השונים, ועצות איך לנצלם לטובה בעבודת ה'
בספר הזה יש מהלך שאנו יכולים ללכת בו ולהצליח להשתנות. כשהייתי בסלבודקא היתה שם "הסתדרות המוסר״, חבורה של תלמידי סלבודקא, ביניהם ראשי ישיבות, אברכים ותלמידים מהישיבה, שהיו מתאספים מפעם לפעם כדי לעבוד את עבודת המוסר. והם לקחו על עצמם לההדיר מחדש את אחד מספרי המוסר ולהוציאו לאור במהדורה חדשה לתועלת הרבים.
נכחתי בעצמי באחת האסיפות, ושקלו שם אם לבחור בספר פירוש רבינו יונה על משלי. אבל בסוף, למרות שרבינו יונה הוא "ראשון״, הוחלט להוציא לאור את ספר "חשבון הנפש״. אתם מבינים את המשמעות? האנשים שם היו ״מומחים״ לדבר, ראשי ישיבות, תלמידי חכמים, ומכל ספרי המוסר הם בחרו בספר ״חשבון הנפש״.
ועוד עובדה מעניינת – רבי ישראל סלנטר זצ״ל בספרו ״אור ישראל״ אינו מציין לשום ספר, מלבד במקום אחד ששם הוא כותב ״עיין בחשבון הנפש״. זוהי המלצה גדולה, מיוחדת וראויה לציון, על ספר מיוחד זה.
לאט אבל בטוח
אתאר כאן את השיטה שהספר המליץ עליה.
זו תכנית שבועית בשלבים – כל שלב לעצמו הוא קל מאד. שימו לב: נניח שהשבוע אתם רוצים לעבוד על עניין ״אהבת ישראל״, להוסיף אהבה לאחיכם היהודים. אי אפשר פשוט לומר ״הנני מוכן ומזומן״ ולהתחיל לקיים, זה לא עובד ככה. אם רוצים להצליח, צריכים להיות מוכנים לעמול.
בתחילה בוחרים יהודי אחד, והעבודה של שבוע זה תהיה ממוקדת בו. לנסות לאהוב את היהודי הזה יותר. איך? ננסה לחשוב על המעלות שלו כמה שיותר. למצוא בו לפחות דבר אחד טוב! אפילו רק המראה החיצוני שלו, הלבוש שלו, ולנסות לאהוב אותו. לחשוב עליו כאילו הוא אח שלי. יותר טוב לחשוב עליו כאילו הוא אני עצמי.
כמה זמן להשקיע בזה? לא הרבה מידי, שתי דקות ביום. שתי דקות ביום תוך כדי ההליכה הביתה, נקיים ביהודי זה ״ואהבת לרען כמון״, נחשוב עליו וננסה לאהוב אותו. בתחילה לא נאהב אותו כלל, הכל יהיה חיצוני ומלאכותי, אבל אחרי שבוע שלם, שתי דקות כפול שבע הן כבר ארבע עשרה דקות.
יש ״אנשים טובים״ שיאמרו: ״ארבע עשרה דקות? כ״כ מעט? זה כלום!" אבל אני אומר להם: שטויות! כמה זמן אתם הקדשתם לאהוב יהודים? אפילו לא שנייה אחת בחייכם! אז מי שמקדיש ארבע עשרה דקות בשבוע, זה הרבה מאד! ומקבלים שכר רב על דקות אלו, רק על הניסיון והעמל, אפילו בלי השלמות שמצליחים להשיג על ידם.
שבוע חדש, תכנית חדשה
בשבוע הבא, מנסים ענין חדש. נאמר, שמירת הפה. לא נסגור את הפה כל השבוע, אבל נקבע שעה אחת ביום שבה לא נפתח את הפה אלא רק לדברים הכרחיים, כגון לומר מילה טובה למישהו, ״בוקר טוב״ או ״תודה רבה״. מלבד זה – הפה נעול עם מנעול. לאט לאט האדם לומד לשמור על פיו, הוא מתאפק מלומר אמירה שנונה כאן או הבעת דעה מיותרת שם.
בסוף השבוע הזה, הוא כבר ׳גמור'. לא נשאר לו כח להתמיד בזה, זה דורש מדי הרבה מאמץ. כך אומר ה״חשבון הנפש״, ש'גבורת הנפש' נגמרת, ולכן בשבוע הבא עוברים לעניין אחר. אבל תוצאות העבודה – נשארות עם האדם גם אחרי שהשבוע מסתיים.
עם מעט עמל, שמירת הפה יכולה להפוך את האדם לאיש אחר. פעם הוא היה חוזר מהעבודה, בבית היו אומרים לו איזו מילה שלא במקום ופיו הגדול היה ״מתפוצץ״. היום, כשהוא מניח את ידו על ידית הדלת הוא מחליט שהוא יהיה בשקט, אפילו אם ההחלטה מחזיקה מעמד רק חמש דקות, אבל חמש דקות הן הישג גדול! וגם בני הבית מחליטים לשתוק. הערב נעים ויפה! ולא רק הערב יפה, אלא הם עצמם הופכים את עצמם לאנשים יפים עם מידות יפהפיות.
פרויקט מזוזה
בשבוע השלישי, פרויקט חדש. כשעוברים ליד בית עם מזוזה, בפרט מזוזה גדולה – מברכים את יושבי הבית. הם לא יודעים שמברכים אותם? עוד יותר טוב. וכי אין זה דבר יפה לעמול עליו? במשך שבוע אחד אתה עובר ושופך ברכות על מי ששם מזוזה בפתחו.
אלו הם חיים! זוהי התקדמות! אתה ״מהלך״, לא ״עומד״. אם אתם גרים בשכונה חרדית, לא תוכלו לברן את כל בעלי המזוזות בשכונה, יש מדי הרבה. אז קחו רחוב אחד, וברכו אותם. עוברים ברחוב הזה, ועל כל בית אומרים ״יבורכו״. אם רוצים להוסיף קצת, מפרטים יותר ואומרים ״שיחיו חיים ארוכים״, ״שיהיו עשירים״, ״שיהיו בריאים״, ״שתהיה להם נחת מהילדים״.
אל תתעצלו, החליפו ברכות כל הזמן. התרגלו לברן את מי שיש לו מזוזה בפתחו. זהו ״פרויקט השבוע״.
'חזרה' ארבע פעמים בשנה
בשנה יש כחמישים ושתיים שבועות, לכן בוחרים שלוש עשרה פרויקטים, וחוזרים עליהם ארבע פעמים בשנה. 13 כפול 4 = 52.
בחירת הפרויקטים משתנה מאדם לאדם, בהתאם לחסרים והחולשות שיש לכל אחד. יש אנשים שצריכים להימנע מלבלות זמן רב מידי בארוחת הערב, או על הספה. הוא לוקח עיתון ויושב על הספה, וכך חולפות להן פתאום שלושים דקות תמימות. חצי שעה על קריאת עיתון? מה, אתה חייב לקרוא את כל מה שכתוב שם? אז במשך שבוע הוא עובד על "קיצוץ״ של רבע שעה מתוך הזמן הזה. ברבע השעה הזו, הוא לוקח גמרא ולומד שלוש שורות, כל יום. שלוש שורות כל יום! הוא יכול לעשות מעצמו משהו ברבע שעה ביום. אל תזלזלו ברבע שעה של עמל התורה, זה מה שהופך אותו ל״מהלך״.
ה'מערכת' הזו היא עצה יקרה מאד מתוך הספר הנ״ל, עבודה הדרגתית שהופכת אותנו באופן קבוע ל״מהלכים״. אבל למרות כל מה שאני אומר לכם, רוב האנשים לא יקיימו את זה. רוב האנשים לא יחזרו הביתה הערב, יקחו מחברת ויחלקו אותה לשלוש עשרה דפים, ויכתבו בראש כל דף "בשבוע זה אני עובד על עניין פלוני״, "בשבוע זה אני עובד על עניין פלמוני״ – כאלה הם בני אדם.
אבל בשביל הבודדים שכן יעשו כך, הלילה הזה הוא לילה חשוב מאד. אפילו אם רק ינסו את זה למשך שנה, או חצי שנה או רבע שנה, זו רבע שנה של זהב ויהלומים. זו רבע שנה של חיים של עשייה, של התקדמות. גם אם מתקדמים לאט, אם מתקדמים – זו כבר הצלחה כבירה! לא עומדים במקום, נעים קדימה! בשביל זה באנו לעולם הזה, לעולם של "לעשות״!
(מתוך מאמר ב'תורת אביגדור')
הכרת הטוב
אני הולך על הרעיון,
עכשיו אצלי הזמן הוא נר שני חנוכה,
ה' יעזור שהצליח.