וכתב רש"י: "על כפיו" – כגון כלב ודוב וחתול.
בשנת תשמ"ט (ע"פ מאורות הדף היומי ב"ב קסא:) ביקר יהודי בשם ר' חיים איכנשטיין בעיר פאדובה שבאיטליה, בבואו לעיר זו עלה ר' חיים על קברם של המהר"ם פאדובה (נפטר לפני כארבע מאות וארבעים שנה) ושל בנו, ולתדמהתו הרבה גילה ציור של חתול על מצבותיהם.
מיד יצר קשר עם רב העיר אשר פתח לפניו חוברת בכתב איטלקי העוסקת במפשחת "קאצנעלבויגן" הלא היא משפחתו של המהר"ם פאדובה, ובחוברת זו מסופר כי חותמם של בני משפחה זו היה "חתול", ואכן באידיש החתול מכונה "קאץ" ולא מן הנמנע כי זהו מקור לשם משפחותם – קאצנעלבוגין – "מרפקו של חתול".
המעשה כולו הובא לידיעת הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל (שו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קכד) שכ' שלדעתו יש להותיר את המצבות על כנן מאחר שמסתבר כי זו היתה צורתן מימים ימימה, וכן מסופר בבבא בתרא (קסא:) שהיו שחתמו את שמם ע"י ציור של צורה מסוימת כגון רבי חנינא שצייר ענף דקל, ורב שצייר דג.
ועי"ש עוד (חט"ז סי' קכד) שאין לחוש שחתול זו חיה טמאה, דמצינו שם "זאב" שנותנין בישראל וכן בקרא "בנימין זאב יטרוף", וכי הזאב בחיות הטמאות הוא יותר חשוב מהחתול, ומה חשיבתו, והשם זאב מורגל מאד, ועוד כמה שמות מחיות.