הגאון רבי יהושע געלדצעהלער זצ"ל סיפר, שבשנת תשי"ט היה לו תלמיד אחד בישיבה שהיו לו שני נקבים בלבו והרופאים אמרו שבגלל זה לבו עובד פי ארבע מלב רגיל, כך שבהגיעו לגיל עשרים יהיה לבו כלב זקן בן שמונים, והציעו לנתחו כדי לתקן את המום בלבו.
התעורר אז ויכוח בין האב והאם, ובעוד אם הבחור רצתה לגשת אל הניתוח תיכף ומיד, ביקש האב להמתין שנתיים ימים, ונימוקו עמו, משום שעדיין אין להם לרופאים מספיק נסיון וידע בניתוח זה, מה גם שהרופאים אומרים שרק שמונים אחוז שורדים את הניתוח והנותרים שובקים חיים לכל חי, אך האם טענה שאסור להתמהמה, שהרי המתנת שנתיים כמוה כהמתנת שמונה שנים כי כל שנה נכפלת לארבע.
באו ההורים לבקש את הכרעת ראש הישיבה הגר"י געלדצעהלער, אך הוא לא רצה להכריע והפנה את השאלה להגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל. הגר"י קמינצקי גם כן לא רצה להכריע ואמר לו להפנות את ההורים אל רבינו הרבי מסקווירא.
עורר הדבר פליאה בעיני הגר"י געלדצעהלער, והציג בפניו את פליאתו: "מה ?! אתם מאמינים שלרבי מסקווירא יש רוח הקודש?!"
השיב לו הגר"י קמינצקי: "בטוחני שמן השמים לא יאכזבו את הרבי מסקווירא".
נסעו ההורים לרבינו ולאחר ששמע את הצדדים פסק את פסקו שיעשו את הניתוח וישלח דברו וירפאם. עשו את הניתוח, והניתוח הצליח למעלה מן המשוער. לאחר מעשה נודע לו שהרופאים רימוהו כשאמרו לו ששמונים אחוז מהחולים שורדים את הניתוח, והאמת היתה באותה תקופה שרק חמישים אחוז מהמנותחים שרדו וכל השאר נפטרו…
הגדרתו של הגר"י קמינצקי היא הפלא ופלא!
הוא עשה חשבון פשוט – יכולים היינו לדון לפי ההלכה האם במקרה כזה שבו הצלחת הניתוח תלויה בספק, מותר לנתח או לא, ויתכן שהיינו מגיעים למסקנא שאסור לנתח. אבל מה האם רוצה? הלא היא רוצה דבר אחד – שבנה יחיה ויאריך ימים, ובכן ידעתי שכאשר תלך אל הרבי מסקווירא, בוודאי יורה לעשות את הניתוח, כי בגודל האהבת ישראל שמפעפעת בלבו בוודאי ירצה גם כן כמותה שבנה יאריך ימים בבריאות הגוף והנפש. ולענין הצלחת הניתוח, הלא פשוט וברור שמן השמים לא יאכזבוהו, ובוודאי הניתוח יצליח, כפי שבאמת היה .
(הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א, הבינני)