ביום השלושים לפטירתה של אמא, לאחר שעלינו על קברה ושבנו הביתה, נכנס אבא לחדר לימודו, התיישב ליד הסטנדר ושלח לקרוא לי.
כשנכנסתי, פנה אלי אבא: "אני רוצה שתכתבי ספר על אמא! מאות אנשים באו לנחם וסיפרו על אמא אלפי סיפורים. פרסומם יחזק את הציבור ויביא לזיכוי הרבים".
בקשתו של אבא נפלה עלי בהפתעה. מי אני שאעמוד בשער בת רבים ככותבת ספרים? לא הייתי סופרת מימי, ואיני רואה את עצמי כמתאימה לכך. בהמשך, לאחר שהופיעו על אמא מספר ספרים, וכן נודע לי על ספרים נוספים העומדים לצאת לאור, באתי לאבא ושאלתיו האם עדיין בקשתו בתוקפה. אבא השיב כי כל הספרים טובים ומועילים, אבל חשוב לו שאכתוב ספר מדויק ואמיתי שיהיה על פי הידוע במשפחתנו.
חזקה עלי מצוותו של אבא ליטול עלי את המשימה. קיימתי מצוות כיבוד אב יחד עם כיבוד אם והתחלתי.
***
לא קלה היתה המלאכה.
בראש ובראשונה עמד בפני הקושי הנפשי – להציג בפרהסיה ולעין כל את דמותה של אמא, שגילמה בכל מאודה את 'כבודה פנימה'. אמנם אין להכחיש כי אמא התפרסמה ברמה כלל-עולמית, אולם עובדה זו נכפתה עליה כחלק ממסירות נפשה למען כלל ישראל, אף על פי שמטבעה היתה נסה מכל פרסום. היאך אפעל בניגוד לרצונה?
כיוצא בדבר, כאשר באתי לראיין קרובי משפחתה על דמויות שונות שעליהן מסופר בספר, נתקלתי בתגובת תימהון: הלוא האנשים הללו היו צנועים וענווים; וכי היו מסכימים שתולדותיהם ייכתבו עלי ספר? התוכלי לעשות זאת ללא שנטלת את רשותם?
ברם אי אפשר להתעלם מהעובדה כי לדמותה של אמא ולפעליה הרבים לא היה אח ורע מזה דורות. חשוב היה לאבא כי דמותה תונצח על גבי ספר כתוב. לדעתו, צורך השעה וצורך הדור להנציח לדורות דמות מופלאה זו, למען ישמעו וילמדו ממידותיה וממעשיה הטובים. אין ספק, כשם שאמא הקריבה את חייה למען כלל ישראל, כך היתה מסכימה להקריב למענם גם את רצונה להימנע מכל פרסום.
בהסכמתו של אבא כללתי בספר פרקים על הוריו – סבא הסטייפלר זצ"ל וסבתא הרבנית קניבסקי ע"ה. מעט לאחר שהתחלתי בכתיבת הספר, נשבה ארון האלוקים ונפטר סבא הרב אלישיב זצ"ל שאבא ראה בו גדול הדור ופוסק הדור. על פי הוראתו של אבא, כללתי דברים גם עליו ועל ביתו, וכן על הדורות שקדמו להם.
זכיתי שאבא זיע"א (שליט"א) עבר על חלקים נרחבים מהספר ואישר את הכתוב.
חובה להדגיש את הדברים: אמא היתה עמוד החסד שבדור, אולם אבא קדם לכל. אמא חונכה וחינכה את עצמה כי תפקידו של האדם עלי חלד הוא לעשות רצון ה', ורצון ה' הוא בראש ובראשונה שהאשה תהיה עזר לבעלה.
אמא התמסרה לאבא באופן מוחלט להיות 'עזר כנגדו' ולסייע לו להגות בתורה יומם ולילה, בכל עת ובכל מצב, מבלי שדבר מה יטרידנו. תפקיד זה היה מרכז חייה, בו ראתה את עיקר חובתה בעולמה, ואת כל מהלך חייה בכל רגע של היממה כיוונה והתאימה למענו.
כל מעשיה של אמא כלפי אבא נעשו מתוך כבוד עצום ומתוך התבטלות ונאמנות ללא סיג לבעלה – אבא.
הכבוד שחלקה אמא לאבא הקיף את כל שעות היממה היא התעוררה השכם בבוקר כדי לזכות לענות 'אמן' על ברכות השחר שלו, הכינה לו ארוחות מזינות וטריות מידי יום ביומו, ואפילו היתה הולכת לקנות בעבורו חפצים אישיים, כמו כובע או נעליים, כדי שלא יצטרך לצאת לחנות ולבטל את זמנו במדידות, וכל זאת על אף שהיתה טרודה בענייניהן של מאות הנשים שצבאו על דלתה. בערב, לפני שיצאה לשמחות ולאירועים שונים, היתה נוטלת את רשותו והקפידה לשוב לפני השעה אחת עשרה בלילה, אף עם האירוע היה עדיין בעיצומו. אמא שימשה את אבא בנאמנות מוחלטת. כאשר אבא קרא לה, היתה מפסיקה באחת את כל עיסוקיה, עוזבת את כל הנשים שעמדו לצדה, ואפילו באמצע השיחה, וממהרת אליו.
עם כל זאת לא הרגישה את עצמה מושלמת והקפידה ללמוד בספר 'ארחות צדיקים', באומרה כי הדבר מועיל להכנעה בפני הבעל.
זכה – עוזרתו
אשה חשובה סבבה אצל רבניות גדולות ומפורסמות ושאלתה בפיה: מהו תפקידה המרכזי של האשה? התשובות שנאמרו לאחר מחשבה, היו מגוונות והקיפו עניינים יסודיים בית היהודי. כאשר שאלה האשה את אמא שאלה זו, לא הרהרה אמא אפילו רגע קט, ומיד פרסה את משנתה החד-משמעית במילים קצרות:
"תפקידה של האשה להיות 'עזר כנגדו'!"
'מכבדה יותר מגופו'
אף אבא מצידו כיבד את אמא מאוד. הוא היה מקפיד שלא להתחיל את ארוחותיו עד אשר הצטרפה אליו אמא. הוא הסביר כי אם לא ישמור עליה שתאכל – לא תאכל לעולם. הוא לא הלך לנוח בצהריים עד שבאה לנוח אף היא. פעם חשה אמא שלא בטוב ולא יכלה לקום ממיטתה. קצרה ידו של אבא מלעזור לה, ועל כן הביא את הסטנדר והתיישב ללמוד ליד מיטתה. כשנסעו לצפת ב'בין-הזמנים', אמרה אמא שהיא לא צריכה את ה'נופש', ואבא אמר שהוא נוסע בשבילה…
בשעה שערך את סיומי המסכתות, היה קורא לה או שולח לה יין. לפעמים טרח וירד את כל המדרגות, מחדר לימודו בקומה השנייה, כדי לשתף אותה בסיום. בהזדמנויות שונות היה רגיל לבקש את ברכתה, כגון: לפני אפיית מצות, בליל שבועות ועוד ועוד. בסעודות השבת תמיד ביקש את אישורה קודם שקידש וקודם ברכת המזון.
אבא ביקש מאמא שתודיע לו קודם שהיא נוסעת מחוץ לעיר. כשיצאה לרכב שהמתין לה, היה מלווה אותה ארבע אמות ונשאר לעמוד עד אשר נעלם הרכב מן האופק.
אמא סרגה לאבא סוודר. אבא לבש את הסוודר שנים ארוכות כדי לכבד את אמא, ואף כשנקרע דאג תמיד שיתקנוהו. "הסוודר שאמא סרגה", אמר, "מחמם יותר מכל בגד אחר". כיוצא בכך, אישה אחת חפצה לסייע לאמא ולהכין במקומה את ארוחתו של אבא. אבא התנגד – הוא רוצה לכבד את אמא באומרו כי רק מאכליה ערבים לחכו…
אחד הנכדים סייע לאבא לבדוק את החמץ. אבא הורה לו כי בבודקו את המגירות, יקפיד להחזיר כל חפץ למקומו: "בדיקת חמץ", הוסיף אבא, "דינה מדרבנן, ואילו לצער את סבתא, הרי זה איסור דאורייתא"… אכן, אבא לא רצה שאמא תתאמץ בעבודות הבית, לפיכך היתה אמא מסתירה ממנו את היקף עבודותיה בבית, בפרט בערב פסח, שלא לצערו… וככל הנראה משמים סייעו בידיה להצליח בהסתרה זו.
כשהתארס אחד הנכדים וסעד עם כלתו על שולחנו של אבא בפעם הראשונה, שר אבא לכבודם את השיר "עוד ישמע" שוב ושוב. המסובים תמהו על כך, ואבא הסביר להם: "הלוא סבתא במטבח, ועדיין לא שמעה ששרנו"…
מעניין לספר כי ההנהגה בבית אבא ואמא היתה למשל ודוגמה בפי רבים, עד כי חתנים שהיו מתמידים במיוחד, והיה חשש שמתוך שקיעותם המופלגת בתורה לא יֵדְעו להתייחס לנשותיהם כראוי- נשלחו על ידי רבותיהם לביתם של אבא ואמא, להביט מן הצד בארוחות הצהריים או בארוחות הערב המשותפות שלהם, למען יֵדְעו לנהוג בביתם כיאה וכיאות…
שותפות בכל
אמא היתה שותפה לאבא בהנהגת הבית גם בענייני הלכה, ואבא סמך עליה בעיניים עצומות. תמיד היתה מבררת את כשרות המאכלים, וכל שאלה שהתעוררה, תמיד היתה בין הראשונים שידעו על כך. אם אמרה לו שמאכל מסוים כשר או שבמוצר מסוים אין חשש איסור, הוא קיבל את דבריה בלי פקפוק. בשאלות הלכתיות מסוימות, כגון בצליית כבד, אף הורה לאחרים לשמוע לאמא, באומרו כי את הנהגותיה קבלה מאמו, שקיבלה מהחזון איש.
אכן, נכון לומר, כי על בית כגון זה של אבא ואמא אמרו חז"ל כי "זכו, שכינה ביניהם".
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'בית אמי')