הרב ישראל ליכט
נוסעי התחבורה הציבורית כבר רגילים להתמודדות עם משוגותיהם של נהגי האוטובוסים, לא פחות משנהגי האוטובוסים מתורגלים בהתמודדות עם נוסעים מכל הסוגים והמינים.
אבל באותו יום, חשבו נוסעי האוטובוס שהם יוצאים מדעתם. הנהג היה קולני במיוחד, הוא נזף בנוסעים בגסות, שמע מוזיקה פרועה וקולנית, חרף מחאתם של חלק מהנוסעים, ניהל שיחות טלפוניות שכללו גם פרצי צחוק רועמים במיוחד, ומדי פעם גם מצא כמה שניות להציץ לעבר הכביש שעליו הם נוסעים…
מאחורי הנהג ישב יהודי נכבד שזקנו כבר החל להלבין ונראה היה כי גילו כבר חצה את ה-60, שמראהו מעורר יראת כבוד. הטלפון רטט בכיסו, הוא שלף אותו וניהל שיחה קצרה ושקטה עם מי שהיה מעברו השני של הקו.
את הנהג זה הכעיס… "אתה לא רואה שאני באמצע נהיגה פה", הוא צעק על האיש המבוגר והדור המראה, "אין לך בושה, איזה חינוך נתנו לכם לפני מאתיים שנה? לא לימדו אתכם שאסור להפריע לנהג בזמן שהוא נוהג???".
הכל עצרו את נשימתם… דברי העלבון שהטיח הנהג באיש צרמו לאוזני הנוסעים. כמה מהם אפילו באו לעזרתו של הנוסע, אבל הוא היסה אותם, וביקש לכבד את הנהג.
במקום להשיב לנהג מנה אחת אפיים, הוא פשוט קם והתיישב מספר מושבים אחורנית.
בסיום שיחת הפלאפון היהודי קם ושב למקומו הקודם בעודו מבקש את סליחת הנהג…
כל יושבי האוטובוס נדהמו, וגם אני שישבתי ביניהם נדהמתי עד מאוד מאורך הרוח וכושר ההבלגה שלו.
'איך יכול יהודי להתנהג כך', חשבתי לעצמי 'לכבד את הנהג ועוד לבקש סליחה אחרי הצורה הלא נעימה בה פנה אליו?'.
סיימתי את סידורי בעיר יעדי ושמתי פעמי אל האוטובוס החוזר לעיר מגורי להפתעתי ולשמחתי בעוד אני מחפש אחר מקום ישיבה ראיתי אותו…
אכן- לא פחות ולא יותר, ראיתי את היהודי הזה שהתמיה אותי כל כך בדרכי הנה. עכשיו גם שאלתי לשמו והוא השיבני שהוא עונה לשם דוד.
אמרתי לו: "ר' דוד, למה עשית את זה?"
ור' דוד עונה: "זה לא היה סתם, אספר לך סיפור. אני מאמין שאחריו תבין את התנהגותי…
דרמה בעיירה
סאנוק, פולין.
שבת מברכים אדר התרפ"ג.
בית המדרש המה מפה לפה. הציבור עמד כהרגלו בכל שבת והתפלל בצוותא חדא עם הרבי, שהגביה את המתפללים עמו טפח מעל הקרקע, כשקול תפילתו משתפך בבית המדרש ומעורר את הלבבות לעבודת הבורא.
באווירה מרוממת זו הסתיימה לה התפילה, ולאחר איחולי שבת שלום לכלל החסידים מפי הרבי בעצמו, כמעט והתפזרו להם החסידים איש איש לביתו.
כמעט! – כי רגע לפני שהתפזרו להם, הלם ר' נח הגבאי אחת ושתיים על בימת העץ המחוטבת בהסותו את הקהל. תשומת הלב הכללית הופנתה באחת לעבר הגבאי שסקר את המתפללים במבטו והכריז: "מורינו ורבינו מרן האדמו"ר שליט"א רוצה לבקש דבר מה מכלל החסידים".
עיני כל הופנו בציפייה לעבר הרבי שישב אחוז שרעפים. הוא הסתובב אל הקהל כשפניו להבים וקולו חודר לבבות.
"אבקש מכל הקהל הקדוש הזה זקנים עם נערים, אנא השתדלו ככל יכולתכם לאהוב ולכבד את ר' ישראל קלמנזון", הורה.
הציבור ההמום עדיין לא הספיק לעכל את הדברים, והרבי יצא לביתו, מותיר את החסידים בתעלומה.
ר' ישראל קלמנזון???
הסנדלר???
מה מצא בו הרבי???
הוא אכן, יאמר לשבחו, מקצועי מאוד בתיקון נעליים… אך בסאנוק – אם תימצא רשימה של צדיקים נסתרים… רוב הציבור לא יצפה למצוא את ר' ישראל רשום בה. הוא יהודי טוב שיודע להתפלל ולברך כהלכה, אך לא יותר מכך.
בימים הבאים, כל מפגש תמים של שני יהודים באטליז או בכל מקום אחר הפך לדיון סוער, כל אחד ניסה להסביר בדרכו שלו מה מיוחד כל כך בר' ישראל הסנדלר, שבימים האחרונים אף העתיק את מקומו אל כותל ה'מזרח' של בית הכנסת, בהוראתו של הרבי כמובן.
שיא השיאים היה כמובן ב'קופקעס' של יושבי הקרנות, שם להטו הרוחות כאשר יצחק דוד המוזג כמעט ונשבע בנקיטת חפץ שראה את ר' ישראל משתפך על ספר תהילים פתוח בדמעות שליש. אריה הקצב הוסיף עליו והדגיש כי אין זה מקרה בודד, וכי אף בכל שבת לפני התפילה נספג הספר מתוך השתפכות הנפש: "פעם החזקתי בספר הזה ביום שלישי בשבת", הוא סיפר בלהט, "ועדיין היתה בו לחלוחית מאותן דמעות שהגיר ר' ישראל בשבת קודש".
נערים דנו בהפסקות שבין סדר לשיעור על מה שאמר ר' אהרון דוד מגדולי תלמידי החכמים בעיירה, כי ייחודיותו של ר' ישראל היא בקביעותו לא לבטל בשום אופן שבעולם את השתתפו בשיעור ה'עין יעקב'. גם בימים של נישואי ילדיו, ובימים שלפני פטירת אביו.
כך או כך, ואולי אפשר לומר בד בבד עם הדיונים על הסיבה לדברי הרבי, הפך ר' ישראל לאחד מנכבדי העיירה, והיה זה מחזה נפוץ שבכל שבע ברכות אליו הגיע הקפידו לכבד אותו דווקא באמירת ה'ברכה אחריתא', כדרך שנוהגים במכובדי וחשובי הקהילה.
כולם הבינו שאם הרבי אמר לכבד את ר' ישראל הרי זה סימן -שהוא מיוחד בפנימיותו.
בין סנדלר לנהג
"תגיד לי" פונה אלי ר' דוד, בעודנו ממתינים בתחנת האוטובוס, "אם היית גר בסאנוק בשנת תרפ"ג ור' ישראל קלמנזון היה צועק עליך שאתה מפריע לו בעבודה, מה אתה הייתה עונה לו?…".
"עונה?!" תמהתי…
"הייתי עושה את מה שהיה מצווה עלי בכל הכבוד הראוי!", מיהרתי להשיב, "הרי אם הרבי אמר שצריך לכבד אותו, מי אני שלא אקיים את ציוויו רק בגלל שר' ישראל צועק עלי".
חיוך רחב השתפך על פניו של ר' דוד, שהוציא מכיסו פתק מצולם, וציווה עלי לקרוא מתוכו בקול.
היה זה קטע מתוך 'תנא דבי אליהו', המיוחס לאליהו הנביא:
"וכך אמר להם הקב"ה לישראל, בני כלום חסרתי דבר שאבקש מכם,
ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה"
"אתה יודע מי אמר את זה", אמר לי ר' דוד החביב, "זה לא נאמר על ידי האדמו"ר, אמר את זה ידי הקדוש ברוך הוא, בורא כל עולמים בכבודו ובעצמו…
"מאז שקראתי את הקטע הזה – אומר לי ר' דוד, הבנתי שכשבורא כל העולמים מבקש ממני לכבד כל אחד מעם ישראל, יש לזה סיבה.
"כי כל יהודי, גם נהג אוטובוס שאינו שומר תורה ומצוות הוא מיוחד!!! גם כשנהג האוטובוס צעק עלי-
השתדלתי בכל כוחי לזכור את דבריו של הקב"ה: "שתהיו מכבדים זה את זה".
הנוגע לעניינו
כלפי מה הדברים אמורים, האם באנו בשורות אלו לחזק את הציבור ולעודד התייחסות מכבדת יותר לנהגי האוטובוסים??? זאת אכן מטרה חשובה כשלעצמה, אבל לא לשמה התכנסנו כאן במגזין 'בית היין', אלא למטרות של חינוך הילדים.
זה המקום להזכיר למלמדי התינוקות והמחנכים, וגם להורים היקרים: רבותי, כל ילד יהודי הוא בנו של הקב"ה. אנחנו צריכים לחנך אותם, ליישר אותם, להעלות אותם על דרך המלך. אנחנו צריכים לפעמים לנקוט כלפיהם בדרך של חינוך תקיף…
אבל אנחנו חייבים לכבד אותם!!!
אסור לנו לחשוב אפילו לא לרגע קט, שבגלל שהוא רק בן שבע, זה אומר שאין צורך לכבד אותו. חלילה וחס. הקב"ה מצווה עלינו ומבקש מאתנו שנהיה מכבדים זה לזה, ללא מגבלת גיל. ובפרט שוותיקי המחנכים מעידים שהניסיון לימד אותם שדווקא חינוך מתוך כבוד והערכה מצמיח פירות טובים יותר, על אחת כמה וכמה שמוטלת עלינו החובה הקדושה לנהוג בהם כבוד בכל רגע ורגע.