היה זה בתקופה בה שלטו התורכים בארץ ישראל. באותה תקופה, מעטים היו היהודים שעלו ארצה, שכן הדרך עצמה היתה בחזקת סכנה ממש, ולא זו בלבד, אלא שגם החיים עצמם בארץ הקודש היו רצופים בסכנות ובקשיים רבים: הפרנסה היתה בדוחק רב, ואף התורכים הכבידו את ידם ועשו כל שביכולתם בכדי להקשות על קליטתם של יהודים נוספים בארץ ישראל. ובכל זאת, גם בתקופה זו, היו יהודים אשר אהבת הארץ בערה בליבם, וכל הקשיים והמכשולים שבעולם לא הרתיעו אותם. אלו, אכן הצליחו להתגבר על כל המכשולים, ובסופו של מסע רווי תלאות – לעבור את דרך החתחתים ולהגיע אל ארץ הקודש.
בין אותם יהודים, היה יהודי אחד אשר מעודו השתוקק לחונן את עפרה של ארץ ישראל. הוא נמנה בין אותם יחידי סגולה אשר הצליחו להתגבר על הקשיים ולהגיע ארצה, ולא היה גבול לשמחתו כאשר ניצבו רגליו בשערי ירושלים, לאחר מסע מפרך מנמל יפו על גבי בהמות מסע. ביום הכיפורים ובחג הסוכות, בהם התפלל אצל שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, פרצה שמחתו אף מעל ומעבר, והוא הרגיש עצמו מאושר כמו אותם עולי רגלים אשר זכו לעלות לירושלים וליראות בבית המקדש אשר עמד על מכונו בתפארתו.
לאחר שתמו ימי החגים, נמנה מיודענו וגמר בליבו לצאת עם אחד מידידיו למסע אל צפונה של הארץ. הוא ביקש לבקר בערי הגליל, בצפת ובטבריה, לפקוד את קברי הצדיקים שמנוחתם כבוד שם, ולהעתיר לישועת הכלל והפרט.
וכך, ביום שרבי אחד קמו השנים ויצאו לדרכם, מתמודדים עם החום המעיק, עד אשר הגיעו אל הגליל, בו יכולים היו ליהנות מדי פעם ממעט רוחות קרירות אשר נשבו והקלו במעט על החום הכבד. על אף שעל פי לוח השנה הימים אמורים היו להיות ימי הסתיו, נראה שמזג האוויר התקשה להיפרד מהקיץ הלוהט, והימים נותרו חמים כבשיאה של תקופת תמוז.
והנה, בהגיעם צפתה, הבחינו שני הידידים בתכונה רבה. יהודים עטורי זקן ופיאות לבושים בבגדי עבודה עמדו על הגגות, ועסקו בהכנת טיח וטיט כשבידיהם כלי עבודה שונים. "מה העבודה הזו לכם?", תהו האורחים.
"כלום אינכם יודעים?", השיבו בני צפת, "הלא מחר יחול יום ז' במרחשוון, בו מתחילים לשאול את הגשמים. לא נותרה לנו ברירה כי אם למהר כעת ולתקן את הגגות שנסדקו בימי הקיץ, שכן אם ירד עליהם הגשם – יחדרו המים אל הבתים פנימה!".
שני הידידים לא האמינו למשמע אזניהם. הלא השמש אשר להטה בשמים אמרה את דברה בקול ברור, ובאופק לא נראה אפילו ענן אחד לרפואה… לא היה כל הגיון בחשש שמא ירדו גשמים בעתיד הנראה לעין!
"מה גדולה היא אמונתם של בני צפת! הם כה בטוחים שתפילתם תיענה תיכף ומיד, עד שהם ממהרים לטוח את גגותיהם כאילו מחר עתיד לרדת גשם!", שח אחד הידידים לרעהו.
עבר שם אחד מבני צפת, והדברים הגיעו לאזניו. מיהר הלה והשיב: "ידידי, חוששני שלא הבנת את כוונתנו לאשורה. אין אנו יודעים אם ירדו גשמים מחר אם לאו. אולם דבר אחד ברור לנו: אם הגגות לא יהיו מתוקנים, לא נוכל לבקש בלב שלם 'ותן טל ומטר לברכה', ונמצאת תפילתנו פגומה ובלתי מתוקנת! כיצד יתכן לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ולבקש ממנו בקשה שבעומק הלב איננו חפצים בה באמת? לפיכך, אנו ממהרים לתקן את הגגות ולהיערך לקראת הגשם, בכדי שנוכל להתפלל על הגשמים מעומק הלב, מבלי כל חשש מפני נזקי הגשם"…
על האדם להוכיח את עוצמת אמונתו וכנותה, וזאת כאשר יתכונן בפועל וברצינות לישועה העתידה לבוא.
(מתוך "ללמדך- שמות" מאוצרותיו של הרב מרדכי פרוינדליך זצ"ל; הובא בגיליון 'פרי עמלנו')