בתי המדרש של וילנה היו תמיד מלאים יהודים נודדים מכל הסוגים. היו פה סתם קבצנים שחיזרו על הפתחים, היו עניים שקיבצו נדבות באופן "חד פעמי" להכנסת כלה והיו תלמידי חכמים יראי-שמים שערכו "גלות מרצון", כדי לייסר את הגוף ולזכך את הנשמה.
המראה של יהודי זר, שלא מבני המקום, לא היה איפוא מראה נדיר בבתי המדרש הוילנאיים. אולם הזר שנכנס באחד הימים לבית מדרש וילנאי, לא נראה תואם אף אחד מהסוגים שהוגדרו לעיל. עיניו החדות של השמש, שהיו מסוגלות להעמיד כל אחד "במקומו" במבט אחד, הביטו בזר בתמיהה. הוא לא התאים לתמונה הרגילה: הוא נראה "בעל-בית", או אפילו סוחר. אך, אם כן מה הוא עושה באמצע היום בבית המדרש? היה זה יום חמישי בשבת.
הזר התישב באחת הפינות, נטל גמרא והחל לומד בקול מתנגן, כשגופו נע לכאן ולכאן לקצב המנגינה. כך הוא למד שעה-שעתיים. לאחר מכן סגר את הגמרא, הוציא אוכל מצקלונו, נטל ידיו וישב לאכול. השמש, שכל הזמן הביט בזר, ניגש אליו עתה, אחרי שהלה בירך את ברכת המזון, נתן לו שלום ושאלו אם להזמין לו מקום לינה באחד המלונים, או אצל יהודי מכניס אורחים. הזר השיב בתודה, אך הוא אינו זקוק לכל זה. מזונותיו עמו, הוא אמר, ולישון הוא יישן בבית המדרש.
לפנות ערב התמלא בית המדרש יהודים, שנכנסו כדי להתפלל מנחה- וערבית. ביניהם היה יהודי אמיד, בעל בעמיו, שנוהג היה להזמין אליו מדי פעם אורחים לשבת. הפעם נאלץ השמש להשיב על שאלתו, כי האורח היחידי הנמצא בבית המדרש הוא יהודי המסרב להיעזר בהכנסת אורחים.
ניגש בעל-הבית האמיד אל הזר, בירכו לשלום והזמינו לעשות את השבת בביתו. גם לו השיב הזר, כדרך שהשיב לשמש: יש לו מה שהוא צריך, והוא מעדיף ללון בבית המדרש. אולם המזמין האמיד לא היה מוכן להסתפק בתשובה השלילית. הוא הפציר בזר, באומרו כי אחרי הכל אינו מבין, מדוע לא יתן יהודי ליהודי שני לקיים את מצוות הכנסת אורחים ומדוע שלא ישב בקרב אחיו היהודים ויתענג על שבת קודש? בלחץ הטענות הללו, שהיו כבדות-משקל, הסכים הזר להתארח אצל מזמינו לשלוש סעודות השבת, אולם הוא עמד על כך כי ילון בבית המדרש. וכך הווה.
בסעודת ליל שבת נכנס המארח עם אורחו לשיחה מעמיקה בדברי תורה ושמח לראות כי אורחו יודע הרבה וכי הוא איש חסיד ובעל מידות תרומיות. שניהם נהנו הנאה מרובה מהשיחה העריבה. אולם, משהגיעה עת ברכת המזון, דוק של עצב ניכרו על המארח והוא נאנח מעומק הלב. האורח לא רצה לגלות סקרנות ועל כן לא אמר כלום. הדבר חזר ונשנה בסעודה השניה וכן בסעודה השלישית. אחרי צאת השבת הזמין בעל הבית את האורח להצטרף אליו למלווה מלכה והלה הסכים ברצון. כאשר חזר המארח ונאנח מרות, הרהיב האורח עוז בנפשו ושאלו לפשר הדבר.
המארח סיפר כי הוא ושותפו למסחר נקלעו לעסק ביש, העלילו עליהם עלילת-שוא והאשימו אותם בדבר שלא היו אשמים בו. למרות היותם חפים מכל פשע, הרשיע אותם שופט שונא יהודים ודן אותם למאסר וקנס כבד. עתה נמצא הענין בערעור, בפני בית דין גבוה יותר, אך הסיכויים שיצאו זכאים הם קלושים ביותר.
בשמעו את סיפורו של המארח, אמר לו האורח, כי הוא הנו חסיד, מחסידי האדמו”ר רבי שניאור זלמן ועתה הוא נמצא בדרכו אליו לליאזנה, כי כך מנהגו לנסוע אל רבו פעם אחת בשנה. “אם אתם רוצים לשמוע בעצתי, אמר, סעו שניכם לליאזנה, אל הרבי, ספרו לו את מה שקרה לכם, בקשו את עצתו ואת ברכתו. אני משוכנע כי הרבי יכול לעזור לכם”.
למחרת היום הלך החסיד לדרכו ואילו בעל הבית הלך אל שותפו, כדי לשוחח אתו על הענין. בימים ההם, ימי בראשית של התנועה החסידית, היא לא היתה כל כך פופולרית בקרב היהודים, שהתייחסו אל החסידים בחשד גלוי. היו שחשבו כי החסידים אינם מקיימים את המצוות כראוי. אין פלא, איפוא, כי השותף לא היה מוכן להזדהות עם החסידים על ידי נסיעה לליאזנה. לבסוף הסכימו השניים להיוועץ בראש הקהל, ר’ מאיר רפאלס, תלמיד-חכם גדול ואדם בעל ידיעות כלליות נרחבות, שכבר קודם לכן ניסה לסייע להם בעניינם, אך ללא הצלחה. הם החליטו לשאול אותו, ומה שהוא יאמר – יעשו.
ר’ מאיר רפאלס לא היה חסיד, אולם להפתעת השותפים הוא סבר שאין זה רעיון רע כל עיקר לנסוע לליאזנה. אחרי הכל, מה הם יכולים כבר להפסיד?
אילו ידעו השניים על הנסיון, בו התנסה ר’ מאיר לפני זמן לא רב, לא היו מתפלאים על ששינה את דעתו לגבי חסידות וחסידים. ר’ מאיר לא סיפר לשניים, כיצד שימש הוא עצמו אמצעי בידי הרבי מליאזנה, ששיחרר עגונה מכבלי עגינותה בצורה מופלאה ביותר. מאז אותו מקרה שינה ר’ מאיר את יחסו אל הרב, אם כי הוא עדיין לא השתכנע לגמרי ולא הפך לחסיד.
עתה הגיעה לידיו הזדמנות מצויינת, כך הוא חשב, לנסות שוב את כוחו של הרבי. את מחשבותיו אלו שמר ר’ מאיר לעצמו ואילו לשותפים הוא אמר כי רק נס יכול לעזור להם. אני אינני עושה-נפלאות, אמר, אולי הרבי הוא כזה, ומדוע שלא תסעו אליו? וכי מה יש לכם להפסיד? השניים נסעו לליאזנה, נכנסו אל הרבי וסיפרו לו על מצבם המיואש.
הרבי הקשיב לדבריהם ובדברי תשובתו אמר: “אני רואה כי שניכם תלמידי-חכמים הנכם ובקיאים בהוויות עולם. האם יודעים אתם את פירושו של מאמר חז”ל “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע”? במה דומה שלטונו של מלך בשר ודם למלכותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?
השניים הודו שאין הם יודעים. אני אסביר לכם, אמר הרבי, כאשר השם יתברך הופיע בפעם הראשונה בפני משה רבנו מתוך הסנה ושלח אותו למצרים, כדי להוציא את בני ישראל משיעבוד מצרים, שאלו משה רבנו, מה יהיה אם ישאלו לשם השם, מה אגיד להם? על זה ענה השם יתברך, כי שמו הוא סוד, כי כבודו מלא עולם והשגחתו פרושה על כל העולם, אך את שמו אין לבטא. אין הוא ניכר בשמו, כי אם במעשיו וניתן לקרוא לו רק שכינה אלוקית.
הוא הדין למלך בשר ודם – סיים הרבי – למרות שיש לו שם פרטי משלו, בכל זאת כולם קוראים לו “הוד מלכותו”. ולמרות שנתיניו של המלך אינם מכירים אותו אישית ואף לא יכולים לקרוא בשמו, בכל זאת הם מקבלים על עצמם את מלכותו באהבה ומסירות.
עתה – סיים הרבי – לכו הביתה וביטחו בה’ שיהיה בעזרכם.
השניים עזבו את ליאוזנה במפח נפש. הרבי לא נתן להם עצה, לא בירכם ולא כלום, רק השמיע באזניהם דבר-תורה. נראה היה להם כי לדברי הרבי אין כל קשר למשפט שצפוי להם. עתה הם יודעים את פירושו של מאמר חז”ל אך באיזו צורה זה יעזור להם?
השניים הצטערו על כך שהפסידו את זמנם היקר על ידי הנסיעה שלא העלתה דבר.
הם חזרו לוילנה, נכנסו אל רבי מאיר רפאלס וסיפרו לו את קורותיהם אצל הרבי. ר’ מאיר רק משך בכתפיו. וכי מה הוא יכול לעשות. כנראה זה לא זה, חשב ובמוחו עברה המחשבה שחבל היה לשלוח את השניים לליאזנה.
יום המשפט קרב והלך. שני השותפים נסעו לפטרבורג הבירה. עורכי-הדין, אותם שכרו להגנתם, לא מצאו שיש מקום רב לתקווה. לכל היותר הם יכלו לקוות להפחתת-מה בעונש המאסר. אחד מעורכי הדין הציע להם לנסות ולהתקבל על ידי מיניסטר המשפטים בכבודו ובעצמו ולשטוח בפניו את טענותיהם.
אחרי חקירות ודרישות עלה בידי השותפים לברר כי מיניסטר המשפטים מטייל בפארק מסוים מדי בוקר, לפני לכתו למשרדו. הם שיחדו את שומר הפארק ונכנסו בשעה מוקדמת, כדי להמתין למיניסטר. הם לא ידעו כי מיניסטר המשפטים לא הרגיש טוב בבוקר זה ונשאר בביתו.
אולם, לעומת זאת, עבר בפארק לגמרי במקרה מיניסטר החינוך, והם חשבו שהוא הוא האיש, לו הם מחכים. הם “תפסו” את מיניסטר החינוך ואחרי שהתנצלו על ההעזה שלהם, שיטחו בפניו את טענותיהם ואמרו כי הנה רק התערבותו יכולה להציל שני אנשים חפים מפשע מלהישלח למאסר.
המיניסטר שמע אותם בסבלנות אך לבסוף אמר להם כי טעות בידם, הוא אינו מיניסטר המשפטים אלא מיניסטר החינוך וכי ענין זה לא שייך אליו והוא לא יכול לעזור להם במאומה.
באומרו את דבריו, המשיך המיניסטר ללכת. בעוד השניים נשארו קפואים על מקומם ונרעשים. לא עברו אלא דקות אחדות, והם עדיין לא התאוששו מהמכה שהונחתה עליהם והכזיבה את כל תוחלתם והנה שומר הפארק בא אליהם בריצה ואומר להם כי המיניסטר מבקש לראותם תיכף ומיד.
הוא הוביל אותם אל הספסל, עליו ישב מיניסטר החינוך, אותו פגשו קודם לכן. המיניסטר קיבל אותם בסבר פנים יפות ואמר להם: “הנה אני רואה שאתם יהודים מלומדים. אם תוכלו להשיב על השאלה שאציג בפניכם, אביא בעצמי את ענינכם בפני הוד רוממותו הצאר ואמליץ שיתנו לכם חנינה.
הנה, לפני ימים מספר שאל הצאר, ירום הודו, אותי ואת חברי המיניסטרים להסביר מאמר שכתוב בתלמוד שלכם ואיש לא היה מסוגל להשיב. המאמר הוא: “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע”, ואם תסבירו לי אותו, היינו שתבהירו במה דומה מלכותו של מלך בשר ודם למלכות השמים, אעשה לכם כפי שהבטחתי”.
עיני השותפים אורו. הם נזכרו בהסברו של הרב מליאוזנה, אשר לכאורה לא היה כל קשר בינו לבין הענין שלהם. הם הסבירו למיניסטר את מה ששמעו מפי הרבי. יחד עם זאת הם סיפרו לו את הסיפור כולו, ולא הסתירו ממנו מאין ידוע להם ההסבר על מאמר מוקשה זה.
המינסטר התרשם מאד ממה ששמעו אזניו. הוא הביע תקוה כי יעלה בידו באחד הימים להכיר את הרבי הקדוש מליאוזנה והבטיח לשותפים ששוב אין להם מה לדאוג בקשר למשפט שלהם. המינסטר נפרד מהם בידידות והלך שמח וטוב לב, ישר אל הצאר, כדי לספר לו את הסיפור המופלא ואת תשובתו המוכנה על שאלתו.
נקל לתאר כי לשמחתם של שני השותפים לא היה גבול. הם חזרו לוילנה ומיהרו לביתו של ר’ מאיר רפאלס. לאחר ששמע את סיפורם של השניים, לא נותרו בלבו של ר’ מאיר כל ספקות הוא נסע מיד לליאוזנה והפך לחסידו הנלהב של האדמו”ר הזקן.
(אור לישרים)