אליעזר (לייזר) רוט
ימי החנוכה הם ימים גדולים ונשגבים, ומצוות הדלקת נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד בעם ישראל מדורי דורות. אנו רואים שגם אנשים רחוקים מתורה ומצוות רח"ל, מקיימים את המצווה הזאת ודבקים בה, ובוודאי יש בזה טעמים נשגבים.
אני רוצה לספר סיפור ששמעתי מפיו של אחי רבי יצחק, שפעם פנה אליו כ"ק אדמו"ר רבי שלמה'ניו מסדיגורא זיע"א, וביקש ממנו שיעשה איזו עסקנות לטובת יהודי כלשהו, שנצרך לעזרה. אחי כמובן לא איחר לעשות את הדבר, והתאמץ מאוד לעשות הכל לשביעות רצונו של הרבי.
אחרי שהצליח בסייעתא דשמיא בפעולותיו, הוא יצר קשר עם הרבי, כדי לבשר לו על כך ולבקש הכוונה להמשך הפעולות.
היה זה בימי החנוכה בשעות הצהרים. אמר לו הרבי: "עכשיו?? עכשיו אני לא יכול לדבר! עכשיו אני עסוק מאוד עם ההכנה לקראת הדלקת נרות החנוכה!"…
אחי לא ויתר. הוא ניצל את ההזדמנות ושאל את הרבי, איך באמת מתכוננים להדלקת נרות חנוכה???
השיב לו הרבי: "מתקשרים לבורא עולם, ומתכוננים…".
כי הדלקת הנר היא אכן פעולה של התקשרות מופלאה לבורא כל עולמים, ומקיימים אותה בשמחה ובהתרגשות, ובגלל זה אנחנו רואים שבמצווה זו התקיים 'גם כי יזקין לא יסור ממנה', והיא נשארה גם בקרב מי שהתרחקו ל"ע ממצוות אחרות, כי זאת מצווה שעושים באהבה ובהתרגשות, זה נכנס בלב של הילדים, שרואים את אבא מתרגש בהדלקת הנרות, זה מלווה אותם כל ימי חייהם.
**
אבל יש עוד נקודה מאוד חשובה בחנוכה, והנקודה הזו היא היסוד הגדול והמיוחד שבכל נושא החינוך: הרי 'חנוכה' זה מלשון חינוך, וכשאנחנו מחנכים את הילדים, אנחנו צריכים ללמוד משהו מחנוכה.
אבל מהו הדבר שאנחנו צריכים ללמוד?
הרבי הקדוש רבי דוד'ל מטאלנא זיע"א, נוהג היה לעשות הרבה 'ווערטלאך', מעין בדיחות כאלו שהיה עושה, והיו לו בהן כוונות עמוקות ונשגבות. הוא היה אומר דברים שונים ועמוקים בדרך של הלצה, כולם מסביב צחקו, אבל הוא, היו לו כוונות מיוחדות ב'בדיחות' הללו.
פעם אחת בא רבי דוד'ל זיע"א להדליק נרות חנוכה. עמדו שם חסידים שהסתכלו בעבודת הקודש של הרבי, כשהוא מיטיב את הנרות.
הרים רבי דוד את עיניו לעבר הקהל, וראה שם אדם אחד שקומתו היתה גבוהה משל כל היתר. קרא לו ושאל אותו: "אמור נא, כשאתה מדבר עם אשתך, היא עולה ועומדת על כסא, או שאתה מתכופף אליה???".
אותו אדם חשב רגע וענה: "אני מתכופף אליה!".
"אם ככה", אמר רבי דוד'ל, "עכשיו אפשר להדליק נרות חנוכה"… ומיד בירך התלהבות גדולה את הברכות והדליק את הנרות.
האנשים מסביב צחקו, אבל ה'הלצה' הזאת, היה בה עומק עצום, כי הרי אנחנו יודעים שהזוהר הקדוש אומר על הדלקת נרות החנוכה: "איתתך גוצא גחון ולחיש לה" – אם אשתך נמוכה התכופף ולחש לה, כי בהדלקת הנרות הקב"ה גוחן כביכול אל כנסת ישראל, עם ישראל, הוא כביכול מתכופף אלינו, ואנחנו זוכים לדבר עמו פנים אל פנים כביכול, כאילו עלינו אנחנו אליו.
לכן אנחנו יודעים, שלכתחילה מדליקים נרות חנוכה שיהיו גבוהים אומנם משלושה טפחים, אבל שיהיו 'למטה מעשרה טפחים', כמובן שעד עשרים אמה הנרות כשרים, אבל לכתחילה מדליקים למטה מעשרה טפחים, כדי שהמדליק יצטרך להתכופף, לגחון אל הנרות ולהדליק אותם, ויש בזה עוד טעמים רבים ונשגבים, אבל זה מה שאנחנו צריכים כרגע לדעת, לצורך העניין שעליו אנו מדברים.
זאת אומרת, שבחנוכה יש עניין מיוחד שהגדול יורד אל הקטן, ולא מחכה שהקטן יעלה אליו, וזה היסוד הכי חשוב בחינוך הילדים. תרד אל הילד, תדבר איתו בשפה שלו, ברמה שלו. אל תחכה שהוא יעלה לרמה שלך.
יש ווארט ידוע מהרה"ק רבי מאיר'ל מפרמישלאן, על מה שכתוב בקרבנות הנשיאים שהם הביאו "כף אחת עשרה זהב", הפירוש בזה הוא "כף אחת", כלומר כפיפה אחת, פעם אחת שאתה מתכופף, אתה נהיה "עשרה זהב", עשרה זה בגימטריא י', ובאידיש 'יוד', הכוונה 'יהודי'. אתה נהיה 'גולדערנע יוד', מי שמתכופף הופך להיות 'יהודי של זהב'…
מי שרוצה להצליח בחינוך הילדים חייב לדעת להתכופף. ואם כדי להיות 'יהודי של זהב' מספיק להתכופף פעם אחת, אז כדי שהילדים יהיו גם הם 'יהודים של זהב', לא מספיק 'כף אחת', צריך להתכופף ולהתכופף, כמה שיותר להתכופף.
איך אמר הרה"ק רבי דוד'ל מלעלוב זיע"א: מה סוד הטהרה של מקווה? למה מקווה מטהר את היהודי הטובל בו? אמר רבי דוד'ל: "כשנכנסים למקווה היהודי יורד ויורד ויורד וממשיך לרדת, וכשהוא מגיע עד למטה… הוא מתכופף!!!", זה מה שמטהר את האדם.
הקב"ה אומר על מי שמתגאה: אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. לעומת זה מי שמשפיל את עצמו ומכופף את עצמו, הוא זוכה לאור של נרות החנוכה, הוא זוכה לטהרה של המקווה, והוא זוכה שיתקיימו דברי תורה כמו שלמדו חז"ל מהפסוק 'כל צמא לכו למים', שדברי תורה מתקיימים במי שדעתו שפלה, כמו שהמים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך.
**
הגאווה גורמת רעות רבות לאדם המתגאה, גם מבחינה פיזית ממש וגם מהבחינה הרוחנית. אבל יש לה רעה אחת שהיא הגרועה: הגאווה מביאה לעצבות ולייאוש. אדם שנכשל בחטא חלילה, אם הוא עניו ושפל ברך, מה הוא אומר לעצמו? נכון, אני חטאתי כי אני אדם שפל, עכשיו אני צריך לחזור בתשובה ולהתחזק.
אבל אם הוא גאוותן חלילה וחס, מה יאמר: אוי, אני כזה אדם מיוחד, אם חטאתי אז אני כבר לא כזה מושלם, אם כך אני כבר לא שווה כלום, וחבל לי על כל המאמץ…
זאת לא דרך נכונה, אין אדם צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, התפקיד שלנו הוא להתחזק, לקום, ללמוד מטעויות העבר ולהרים עיניים אל העתיד, לחיות בשפלות, בענווה ובשמחה, לא בגאווה שגורמת לייאוש ולעצבות.
מספרים שפעם אמרו לסניגורן של ישראל, הרבי הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, שיש איזה עשיר גוי שחשקה נפשו לעשות 'סקי' בקיץ, ולכן הביאו משרתיו כמויות עצמות של מלח, שפכו על הר שלם, והגוי העשיר החליק על המלח להנאתו. כולם מאוד התפעלו מהעושר המופלג והתענוג המיוחד של העשיר הזה, שמקבל כל מה שהוא רוצה, אפילו דברים שנראים בלתי אפשריים להשגה עבור שאר האנשים.
שמע זאת רבי לוי יצחק מברדיטשוב והניף ידו לאות ביטול: "הדלקת נרות חנוכה יש לו, לגוי הזה??? לא! אז איזה מן עולם הזה יש לו??? הוא לא יודע מה זה תענוג אמיתי!"…
כשמדליקים נרות חנוכה, כל יהודי ויהודי, צריך לדעת ולהאמין שזה התענוג הכי גדול בעולם גם בגשמיות, ובוודאי שברוחניות. הנשמה של מי שמדליק נרות או מי שנמצא לידו ויוצא ידי חובה בהדלקתו, מאירה באותו הזמן בכל העולמות, כך מובא בשם צדיקים.
כשיושבים על יד הנרות ומסתכלים בהם, זוכים לאורות נפלאים, זוכים להשגות גדולות מאוד ברוחניות. וגם מי שהגוף שלו לא מזוכך מספיק, ואינו מרגיש את הקדושה המיוחדת הזאת, צריך לדעת ולהאמין שהנשמה מרגישה את הקדושה הזאת. הנשמה שמחה ומאירה בזכות הדלקת הנרות. לא בחינם נקבעה אמירת 'יושב בסתר' – זה כדי לשמור עלינו מפני הכוחות החיצוניים, שמקנאים ביהודי על הקדושה המיוחדת ורוצים להזיק לו, ומטעם זה גם אומרים 'אנא בכח' בכוונה גדולה…
**
עוד זכורני מימי נעורי, כשנפלה בחלקי הזכות העצומה להסתופף בצלו של אותו צדיק קדוש וטהור, הרבי בעל ה'אביר יעקב' מסדיגורא זיע"א. הייתי אוסף ספרים בבית הכנסת כמה שבועות קודם לחנוכה, שילמו על העבודה הזאת כמה גרושים, וכשחסכתי שתיים וחצי לירות, ידעתי שיש בידי סכום מספיק כדי לעלות על אוטו של 'אגד' ולנסוע מירושלים בה התגוררתי, לתל אביב שבה התגורר הרבי הקדוש…
בימי החנוכה, היה זה מחזה פלא לראות אותו מדליק את הנרות. היו אז אולי שני מניינים בהדלקת הנרות, זה מה שהיה אז, לא היו כאלו קהילות ענקיות כמו היום. עמדו שם כעשרים אנשים מסביב וצפו ברבי מדליק. הוא היה אחוז שרעפים, כולו אש קודש להבת שלהבת.
אני זוכר שפעם לקח אותי אבי מורי זצ"ל, לרבי הקדוש רבי מאיר'ל מאמשינוב, בשכונת 'בית וגן' בירושלים. אבא אמר לי: "תסתכל תסתכל על הפנים של הרבי", כשהוא הדליק את נרות החנוכה. הפנים שלו היו אדומות, מי שהכיר את מראה פניו הקדושות, לא יכול היה לזהות אותו בכלל בשעה שהדליק נרות חנוכה, כל המראה שלו השתנה לגמרי, כאילו זה אדם אחר בכלל. הוא היה בוער כאש.
בכל אופן זה המסר שאנחנו צריכים לקחת אתנו מחנוכה, בכל הקשור לחינוך הילדים והדורות הבאים: להתכופף, לגחון לעבר הילד, לשאול אותו: ילדי היקר, מה מציק לך? למה אתה עצוב? למה קשה לך להקשיב בשיעור? מה אתה מעדיף ללמוד קודם? חומש או משניות? אתה רוצה להקריא ואני אשמע אותך, או שאתה רוצה שאני אקרא ואתה תקשיב ותשאל שאלות?
צריכים להיות עירניים לתחושות של הילד, להבין מה עובר עליו. הורים צריכים להיות מעורים בחייו. אם האבא לא יודע איך קוראים לחבר הכי טוב של הבן שלו, חסר לו חלק מהותי ומשמעותי מהחיים של הילד, אם אתה לא יודע איזה מלמד הבן שלך אוהב, אתה לא באמת חי את החיים שלו, ואם אתה לא מתכופף אליו ויודע מה עובר עליו ביום יום, למה אתה חושב שהוא ישמע בקולך וייקח את דבריך ברצינות, כשתגיד לו שאתה חושב רק על טובתו???