יעקב אבינו ברח מבאר-שבע בצוואת אביו ואמו, אשר הורו לו ללכת היישר לחרן ולקחת לו אישה מבנות לבן. והוא אכן יצא לדרך במטרה להגיע לחרן, וכמפורש בפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה".
אם כך נשאלת השאלה, מה אירע פתאום, שמחמתו שינה יעקב את התוכנית ופרש לישיבת שם ועבר למשך ארבע עשרה שנה?
אכן יש בדבר עומק, המלמדנו מה גדול כח לימוד התורה, לחשל את פנימיות האדם.
יעקב אבינו הלך לחרן, על מנת לשאת אשה מבנות לבן. הוא ידע היטב שאצל לבן הארמי, שהיה רשע, שקרן ועובד אלילים, יהא עליו לעמוד בנסיונות קשים ומרים. על מנת להתכונן לקראת החיים עם לבן, ולחשל את עצמו כדי שיוכל לעמוד בכל הנסיונות כראוי, הוא פרש לישיבה ולמד תורה במשך ארבע עשרה שנה ברצף, בלא לעלות על יצועו!
נתבונן אך מעט במה שעבר על יעקב בזמן שהותו אצל לבן הארמי:
יעקב הגיע לחרן כשהוא בן שבעים ושבע, והסכים לעבוד שבע שנים כדי שיוכל לשאת את רחל לאשה. אך בעת החתונה החליף לבן את רחל באחותה לאה, בתואנה ש"לא יעשה כן במקומנו". מרן המשגיח הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל ממיר אמר על כך: "אם אצלנו חתן היה מגלה שהכניסו לחופה את אחותה של הכלה, הרי כל הצלחות באולם היו מתעופפות…"
ויעקב? הוא בנאמנותו עומד: "ויעש יעקב כן, ויעבוד עימו עוד עוד שבע שנים אחרות"!
הוא לא התמרד נגד לבן על רמאותו ועורמתו, אלא נשאר בנאמנותו, כפי שמפרש רש"י: "עוד שבע שנים אחרות" – "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו".
המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה אומר: כשאנו קוראים את דברי יעקב אחרי שלבן החליף את רחל בלאה, נדמה לנו שיעקב צעק בריתחא: 'למה רמיתני?', אך ממשמעות המדרשים מבואר שדיבר בעדינות ובנועם, בלי תרעומת, מתוך שלוות הנפש, כאילו יש לו שאלה בלימוד: 'איני מבין, למה רמיתני?…', כך מדוייק גם מלשון הפסוק, שנאמר: 'ויאמר אל לבן', ולא 'ויגד' או 'וידבר' שהם לשונות קשים.
מלבד זאת, חז"ל אומרים (פסחים קיט, א) שלעתיד לבוא כאשר יכובד יעקב אבינו לברך על כוס של ברכה, ידחה זאת מחמת שנאלץ לישא שתי אחיות בניגוד להלכה. אין ספק שוודאי הדבר יהיה בשבילו הפסד גדול ועצום, שרק הוא לפי מעלתו הגדולה יודע את עוצמתו. אך למרות זאת הוא מקבל הכל באהבה בשלוות נפש. הוא אינו משמיע בפני לבן שום צעקה, שום אנחה, אלא ממשיך לדבר בעדינות ובנועם.
כמה יש לנו להתפעל ולהשתומם מחוסן אמונתו של יעקב אבינו, ומשליטתו העצומה על כוחות הנפש שבקרבו. שליטה מוחלטת, בלי סייגים!
לאחר מכן נפתחת מסכת של שקרים והתעללות מצד לבן. הוא מרמה את יעקב על ימין ועל שמאל, ומשנה את תנאי העסקתו מאה פעמים. מטרתו היתה לעשוק את יעקב מכל וכל, כפי שאמר לו יעקב עצמו: "לולי אלקי אבי וגו', כי עתה ריקם שלחתני"!
ידוע המעשה באלשיך הקדוש, שדרש בבית הכנסת על הפסוק "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", והלך ומנה מאה אופנים של רמאויות שונות, בהן רימה לבן את יעקב. בעת הדרשה ישב האר"י הקדוש והקשיב לדברים, וכשהזכיר האלשיך אופן רמאות מסויים עלה חיוך על פניו.
לאחר שנסתיימה הדרשה, שאל האלשיך את האר"י לפשר חיוכו. ענהו האר"י: "בעת דרשתך הגיע לבית הכנסת לבן הארמי, ועל כל אופן ואופן של רמאות שמנית הוא נענע בראשו, כמודה שאכן כך היה. אך באחד האופנים הוא הניד בידו בהתפעלות, כאומר: 'על זה לא חשבתי'…"
אך למרות כל זאת, יעקב לא נע ולא זע משלמותו ונאמנותו. הוא עבד את לבן במסירות נפש בתום לב ובמסירות יוצאת מן הכלל: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני".
ויתירה מכך, הלוא הרמב"ם (הלכות שכירות יג, ז) פוסק, שחייב השכיר לעבוד את בעל הבית בכל כוחו, ומהיכן למד זאת? מיעקב אבינו: "שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן'".
והדבר נורא למתבונן! לאחר כל הרמאויות של לבן, יעקב אבינו עדיין השתעבד לו בכל כוחותיו, כיון שעל פי הלכה זו חובת שכיר לבעל הבית!
בא וראה את דברי המדרש המבהילים, עד כמה התאמץ יעקב אבינו בעבודת לבן (בראשית רבה ויצא ע): "ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות, אמר רב יודה ברב סימון, בנוהג העולם פועל עושה עם בעל הבית שתים שלוש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא, מה ראשונות שלימות – אף אחרונות שלמות, מה ראשונות באמונה – אף אחרונות באמונה".
כאשר סוף סוף יעקב עוזב את בית לבן על פי ציווי השם, לבן רודף אחריו וזומם להורגו: "לבן בקש לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי". יעקב נושא אז לראשונה נאום בפני חמיו, בו הוא מוכיח אותו על פניו על כל אשר עולל לו במשך השנים.
ניתן היה לחשוב, כי במעמד זה נראה התפרצות של ממש. האם כל העוולות שעשה לבן ליעקב במשך עשרים שנה לא הותירו בו כעסים? האם לא הצטבר בו די מרמור, כדי שפעם אחת יקהה את שיניו של רשע בוגדני זה, אשר ניצל אותו ואת טוב ליבו תקופה כה ארוכה?
אך יעקב עומד אף בנסיון זה. כה אמרו חז"ל במדרש (שם, פרשה עד): "ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי. את סבור שמא מכות ופצעים היו שם? לא, אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו"!
ונקודה נוספת יש כאן: מטבע הדברים, כשאדם נמצא במשך שנים רבות במחיצת אדם רע, הוא מושפע ממעשיו לכל הפחות במשהו. אך יעקב אבינו, למרות ששהה שנים רבות כל כך בבית לבן, לא למד ממנו ולא השתנה מחמתו אפילו כמלא נימה. "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, שלא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י תחילת פרשת וישלח).
הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל, בעל ה'משך חכמה', מבאר בדרך רמז את לשונות התורה אודות לבן ויעקב כאשר נפרדו זה מזה, ואת עומק המשמעות הטמונה בהם:
על לבן העידה התורה: "וישב לבן למקומו" (לב, א). לאחר תקופה כה ארוכה שהיה יעקב בביתו של לבן, עם כל הקדושה והרוממות, בכל הזהירות מרמאות וגזל שהקפיד יעקב, לבן לא הושפע לטובה כלל, ולו הקלה ביותר. 'וישב לבן למקומו' – לאותה דרגה שאחז בה לפני שיעקב בא לביתו. לא אירע אצלו ובהתנהגותו שום שינוי משהותו של יעקב במחיצתו.
ואילו על יעקב אבינו, מעידה התורה: "ויעקב הלך לדרכו" (שם, ב). למרות השהות הארוכה בבית לבן הרמאי, לא השפיעה עליו רעתו כלום. את דרך העליה שבחר בה לפני בואו לבית לבן, הוא לא נטש אף לרגע אחד, ותמיד היה בעליה רוחנית ולא בנסיגה.
הפלא ופלא!
אך כדי לעמוד בנסיונות אלה כראוי, היה צריך יעקב אבינו לשאוב כוחות אדירים, ולהכין את עצמו כראוי בהכנה גדולה ועצומה. לפיכך הטמין עצמו תחילה בבית שם עבר ארבע עשרה שנה, ולימוד התורה הוא שנתן לו את הכח לעמוד בנסיון, ולהגיע לדרגת בחיר האבות, אשר דמותו חקוקה בכסא הכבוד.
בילדותי הייתי שומע תיאור נפלא מאבי מורי זצ"ל, עד כמה מורכבים היו החיים בצילו של לבן. הרי לא ניתן היה לאכול אצלו מאום – הכל טרף. והנה סבא לבן נותן לאחד הקטנים סוכריה… הוא יודע שאסור לאכול שום דבר שהסבא נותן, אך מצד שני צריך להזהר לא לפגוע בו… לכן הוא אומר: "תודה סבא", מכניס לכיס, מסביר שהוא יאכל את זה אחרי ארוחת צהריים, וזורק בהחבא לפח בחוץ…
(כעין זה תיאר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שבצעירותו כשהיה בקלעצק פגש בחור אחד מהעיר ברעזענע, שאמר כי הוא זוכר מילדותו דבר אחד ששמע ממגיד מישרים. אותו מגיד תיאר כיצד אברהם אבינו החזיק בבית אביו תרח קְלֵיינֶע טֶעְפַּלֶע [סיר קטן], ממנו בישל לעצמו, כדי לא להתגעל במאכלות האסורות ובנבילות והטריפות שאכלו שם. הרב שטיינמן למד מזה עד כמה נחקקים דברים בליבות הילדים הרכים, ומוטל עלינו להשריש בהם מדות טובות והנהגה ישרה).
וראה זה פלא, דוקא מתוך האתגרים העצומים והקשיים הגדולים הללו, זכה יעקב להקים באותן שנים את עם ישראל!
אימה של מלכות, הרבנית פינקל, אמו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, אמרה פעם שחביב עליה משפט חכם ששמעה בהזדמנות מסויימת, מבנה הגדול ראש הישיבה זצ"ל: "יש כאלה העושים מכל הזדמנות קושי, ויש כאלו העושים מכל קושי הזדמנות…".
רבי נתן צבי עצמו הוכיח כיצד הוא משתייך במהותו לאלה האחרונים, העושים מכל קושי הזדמנות, ודבר שפתיים אך למחסור. בגוף מיוסר, למוד סבל חולי ומכאוב, הוא הצליח לרומם קרנה של תורה במושגי ענק. בכוחות נפש עילאיים, פיתח את היכלי ישיבות מיר לממלכה מפוארת ומשגשגת של תורה, באופן שאין לו אח וריע בדורנו.
גישה זו אימץ יעקב אבינו בבית לבן. להפוך את הקושי להזדמנות! להעצמה! לעבודת המידות!
יעקב אבינו ידע ששליחותו בבית לבן היא משמעותית, 'מעשה אבות סימן לבנים'. כל פעולה שהוא עושה שם היא פעולת נצח, המהווה אבן נוספת בציוני הדרך של הקמת האומה הקדושה, בהנהגותיה ובאורחותיה.
ואכן, מעשי יעקב אבינו מאלפים אותנו לנצח, מידות טובות מה הן. כיצד להתגבר על הטבע האנושי, ולמגר בעבודה עצמית כל טינה וכעס מן הלב. כיצד להשיב טובה תחת רעה, גם למי שפועל נגדך ללא הרף. אך בעיקר אנו למדים כיצד עלינו להיוותר בשויון נפש, עם אותם הגינות ויושר ונאמנות במשך עשרות שנים, למרות שכל הסביבה עומדת לנגדך.
'תיתן אמת ליעקב'. לקח לדורות!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')