מאת: יהושע לייבזון
לא קל לכותב למצוא כל שבוע חומר חדש, שיהיה גם מעניין ומרתק. והנה התגלגלה לידי עיתון 'יתד נאמן' מלפני כ 3 שנים ובו ראיון וסיפור חיים מרתק של הגאון רבי דוד שאול גרינפלד שליט"א מאלעד אז הנה הוא לפניכם.
במשך שנים ארוכות מילא הרב הגאון רבי דוד שאול גרינפלד שליט"א מאלעד שורה של תפקידים חינוכיים – בארץ ובשליחות בגולה. לצד זאת צעד במשכנות הרועים – גדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א, בין השאר כמחותנו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. גנזיו מלאים ברעיונות, לקחים וסיפורים. את חלקם חרט בסדרת ספריו "בנאות דשא" על התורה.
כאשר זכיתי ב'שנת שבתון' [שנת מנוחה לעובדי הוראה] באו אלי שני נכבדים מפתח תקווה וביקשו ממני שאנצל את השנה הפנויה לחנך בכתה. באיזה גיל הילדים? – 6. "מה פתאום!" נזעקתי.
והם בשלהם: שמענו אודותיך דברים טובים מאמריקה"… שם עבדתי בחינוך בעבר.
נכנסתי למרן הגראמ"מ שך זצוק"ל וסיפרתי לו על הענין שלא בא בחשבון, הרי אני רגיל ללמד בחורים מבוגרים. הוא השיב לי בזו הלשון: "ומה אתה חושב? כשאתה נותן שיעורים בפוניבז' הם לא "צעירים"? (כמובן ביחס לגדלותו בתורה) אלא מאי?
החכמה והמבחן הוא איך להפוך את הקטנים לגדולים! תפקיד זה בדיוק אפשר גם לעשות עם ילד בן 6 – וזה מה שאני עושה בפוניבז'".
שמעתי לעצתו ובהמשך גיליתי שאני דווקא נהנה מכך! הרגשתי סיפוק עצום לקחת קטן ולהפוך אותו לגדול.
חיפשתי דרכים למשוך אותם, ולהפיק מתוך תוכם רצון להרבה יותר עד שרואיהם עמדו נדהמים נוכח התוצאות, ניחנתי בכישרון ציור ולפעמים הייתי מציג להם לפני השיעור ציור סתום וחתום. הם היו צריכים לשבור את הראש ולגלות מה טמון בציור, ואיך זה קשור לחומר הנלמד. בהמשך הוספתי עוד נקודה, קו או שרטוט לציור ולפתע נפתרה התעלומה. נגדיר זאת כך: הם הפכו לשותפים ביצירת החומר הנלמד, ולא מאזינים פאסיביים…
פעם קיבלתי כיתה, והמורה של השנה הקודמת שלח לי את רשימת התלמידים עם 'תארים' שונים ו'סטיגמות' שהוצמדו לתלמידים: 'גאון', או להיפך – 'בלי ראש', 'יש להם הרבה כסף' וכדומה על זה הדרך… זה כאב לי מאוד. רציתי לקבל תלמידים חדשים, 'נייר חלק', שמעתה ואילך אפשר להתחיל לכתוב על ליבם רק דברים טובים.
ביום הראשון ללימודים נכנסתי לכיתה. כדרכי לא ישבתי על מקומי אלא הסתובבתי בין השולחנות ועקבתי אחר מעשה התלמידים. מהר מאד גילית שה'חלש ביותר' עסוק כל הזמן עם ניירות. באחד ה'פטרולים' שלי בכתה נעצרתי לידו והוא מיהר להחביא את הדפים. ביקשתי ממנו להראות לי אותם, אך הוא פחד. התחייבתי שלא יאונה לו כל רע, והוא מסר לי חבילת ציורים יפים. עזבתי אותו והודעתי בקול: התחלנו סוגיה חדשה, עם המון פריטים מישהו פה צריך לצייר לנו עץ יפה עם הפרטים – מי פה יודע לצייר? כולם נענו בשלילה וכאשר פניתי אליו הסמיק עד תנוכי אוזניו. אבל לא עזר לו כלום: מחר אני רוצה ציור יפה שמסכם את כל הסוגיה! מסכן אבא שלו נאלץ לשבת איתו עד שתיים בלילה, ללמוד את כל הגמרא ולצייר הכל… אבל למחרת בבוקר הוא הגיע עם יצירה מרהיבת עין.
זה שינה את מעמדו החברתי ברגע אחד. הוא כבר לא היה ה'חלש ביותר'. מאז הוא מצא את דרכו בלימוד, וכיום הינו מרביץ תורה בירושלים!
עברתם נס רפואי לא פשוט …
מעשה שהיה כך היה. ערב הושענא-רבה הינו יום לא פשוט במשפחתנו. אבי ז"ל נפטר ביום זה בגיל 58 בלבד. וכעבור 20 שנה נפטרה אמנו ע"ה באותו בית חולים, באותה מחלקה ובאותו יום בדיוק!
לפני כעשור שימשתי כשואל ומשיב בישיבה ב'סט. לואיס'. בערב הושענא-רבה עברתי לפני העמוד לרגל היארצייט, ובערב מסרתי שיעור. הדברים היו מסודרים במוחי כהרגלי, אך למרבה הפלא התחלתי את שיעור "הגמרא במסכת… אהה… אהה.." לא הצלחתי להמשיך.
ניסיתי מכיון אחר: "נאמר ב…" ולא הולך. זיעה קרה שטפה אותי והרגשתי רע. מעולם לא אירע לי כדבר הזה. ראש הישיבה ניגש אלי בחפזה: "אינך חש בטוב? אזמין רופא!" אשתי לקחה אותי לסוכה בחצר, ואמרתי שוב ושוב שאני מרגיש "שמשהו קורה לי בראש".
בתוך דקות הגיע אמבולנס. אושפזתי בבית חולים. משמים שלחו לי רופא יהודי, דובר עברית, שכיהן כראש המחלקה הנוירולוגית. "עברת אירוע מוחי קשה" יידע אותי "אירוע שרבים אינם שורדים אותו, אך חייך ניצלו".
כאשר אשתי נכנסה לחדר כבר איבדתי את כח הדיבור. החרדה אחזה בה. 8 השפות ששלטתי בהן היטב נעלמו כלא היו. איבדתי כל טעם לחיות. ללא דיבור. ללא תורה. למה לי חיים? הייתי מבולבל ומפוחד, לא רציתי לשתף פעולה. טוב לי מותי מחיי. אך ידעתי כי יהודי שקיבל את נשמתו מבורא עולם לא יכול לעשות בה כרצונו.
לפני שפרופ' כהן שחרר אותי, יעץ לנו לחזור הביתה וללמוד מחדש עברית – השפה היחידה שהבנתי מעט. הוא הוסיף: אין הרבה מה לעשות. אתה אמור לנוח וליהנות מהחיים שקיבלת במתנה.
"אהה!" צחקתי במרירות. "להנות מהחיים" בלי ללמוד?!…
בהמשך עברתי בדיקות שונות וטיפולים מסובכים. בחסדי השם השתתפתי בקבוצת מחקר שהתבצע ב'תא לחץ'. אקצר אומר: מי שעמד בראש המחקר הודיע לי: המח שלך יפתח בעוד שלושה שבועות.
אני, למעשה הייתי שקוע בייאוש. רעייתי הוכיחה אותי להתחזק באמונה, והיא באמת האמינה לאורך כל הדרך שאחזור לקדמותי.
מורי ורבי עוד מימי בחרותי, הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל ביקר אצלי ושאל אם 'קריאת שמע' אני יודע לומר. רעייתי נענעה ראשה לשלילה, והסבירה בדמעות שהיא מניחה לי תפילין. הוא בירך אותי שאזכה לסיים את כל חלקי "בנאות דשא"… מרן שר התורה רבי חיים קניבסקי שליט"א בירך: "העולם צריך אותך ותצא מזה". מורי ורבי הגאון רבי שריה דבליצקי זצ"ל בירך שאחזור לדבר כאחד האדם.
נו, אם גדולי הדור אומרים – מי אני שאחלוק עליהם?…
אכן התקדמתי בצורה ניסית ו"מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי – כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא"!
דומה שפרק השליחויות בחו"ל המרתק ביותר בחייכם מתרחש בברזיל, איך זה התחיל?
ברזיל. אוּהוּ!… מדובר בהורים שהגיעו מאירופה. דור ראשון או שני לניצולי שואה שביקשו להתנתק מכל העבר הכואב. הזמינו אותם לשמוע שיעור, זה היה על הפרשה הנוכחית פרשת נח, שיעור שבנוי רובו-ככולו על סיפורים מעניינים. הם התמוגגו מנחת. השיעור שהיה אמור להמשך כעשרים דקות, נמתח על פני כשעתיים…
סיימתי את השיעור והסברתי להם שאני צריך את הילדים שלהם, את דור ההמשך! הישיבה הוקמה אז הרחק משאון-הכרך, סמוך לג'ונגל. הזמנו את ההורים להגיע יחד עם ילדיהם להירשם לישיבה החדשה. הם הגיעו בהמוניהם, אולי 70 צעירים מלווים באבות, אמהות וסבתות. הם התעניינו אודות תוכנית הלימודים. כאשר שמעו שרוב השעות – ובעיקר האיכותיות שבהן – יוקדשו ללימוד תורה נדהמו והחלו להשמיע קולות של שלילה.
הבנתי עם המוח לא ננצח. חייבים את הלב. הוצאנו את כולם החוצה, לאוויר הפסגות. שלפתי קלרינט והתחלתי לנגן ניגונים יהודיים נוגים ומשמחים מה'שטעטל'. הלבבות נפתחו והתלמידים נרשמו…
מה סיפרתם להם על פרשת נח כפי שציינתם?
מי המבול מכונים בישעי' (נד, ט) "מי נח" – מה פשר דבר שנקראו על שמו של אותו צדיק? אומר הזוהר הק' על שלא התפלל על דורו.
ועלינו להבין, הכיצד נתלה חיסרון כזה בצדיק – ומה מהותו של החיסרון? וכי לא היה אכפת לו מבני דורו חלילה?
באחד ממסעותי בדרום אמריקה, העזתי לבקר בשמורה אינדיאנית אותנטית נידחת שבצפון ברזיל. מקום שרגל אדם נורמלי כמעט לא דורכת שם. ראיתי למולי מבנה פרימיטיבי מחימר כשעל דלתותיו הגסות והגדולות חרוט סמל 'מגן דוד'. שאלתי את אחד הילידים: האם ידוע להם למה משמש מבנה זה? השיב לי שכל מה שידוע לו הוא שאחת לשבוע באים לכאן אנשים ומתפללים חבושים כיפה לראשם.
סיפור נוסף: חיפשנו מקום מתאים להקים כולל, באחד מהרי הנופש של 'ריו דה ז'ניירו' שבברזיל. יצאנו אני, ועוד מספר אברכים, ונתקלנו ביהודי מקומי שלא ידע עד היום כי העולם היהודי חי וקיים מאז השואה! עד כדי כך שבתו בת השש עשרה מעולם לא יצאה את פתח ביתה מחשש להשפעת הסביבה הנכרית. היא שמרה על צניעות למופת ככל בת בוגרת סמינר חרדי בני ברקי! בסייעתא דשמיא נשלחה לסמינר בירושלים, ושם מצאה את זיווגה בן תורה למופת.
היריעה קצרה מהכיל עד לאיזה מחוזות ומצבים נידחים הגיעו עם ישראל בגלות. והנה, מידי יום אנו משבחים את הקב"ה במילותיו של דוד המלך "נדחי ישראל יכנס" וזה אכן שבח עצום, איום ונורא, כי עם ישראל הופץ בחורים הנידחים ביותר!
לאחר השבח הנורא הזה מוסיף דוד המלך שבח נוסף: "הרופא לשבורי לב" הקב"ה הוא ה'פסיכולוג' הטוב שלנו! והאמת, ביחס לשבח הגרנדיוזי של קיבוץ נדחי ישראל דומה ש'מחבש לעצבותם' זה ושבח קטן יותר. אתמהה.
פעם נכחתי בטקס קבלת רופאים מומחים לבית חולים השרון. ידידי, שהיה רב בית החולים, הזמין אותי לשם. במהלך הטקס קם אחד הרופאים, והסביר את מומחיותו הטכנית בהשתלת שיניים. באותה תקופה זה היה תחום חדשני והמפכני, שמעטים התמחו בו. הקהל הריע לו ממושכות.
לאחר נאומו התכבד שר הבריאות [פוליטיקאי שהבין ברפואה כמוני…] לשאת דברים. אבל הוא שכח או לא קלט, מה תחום מומחיותו של הרופא שדיבר לפניו. הרופא המובך הזכיר לו 'השתלת שיניים'. תמה השר שלא קלט את הענין וכי בסתימת שיניים כבודו מתמחה? והוא התחיל לדבר על סתימת שיניים תחום שבו כמובן לא עסק מומחה אלא הותיר אותו לאסיסטנט שלו… אזי כיצד משבחים את הקב"ה בשבח גדול, ולאחר מכן בשבח קטן יותר?
נמשיך. "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" – ביליוני גלקסיות של כוכבים מפוזרים במרחב עצום של אין – סוף. אין אסטרונום שמכיר אפילו מעט מזעיר מן הכוכבים ברקיע, וודאי שלא מכיר את שמותיהם אף לא של חלק זעיר מן הכוכבים. ואילו הקב"ה לא רק סופר את הכוכבים אלא קורא להם בשמות. קריאת שם פירושו עפ"י התכונה הפנימית שמאפיינת את הכוכב! האם יש שבח גדל מזה להביע עוצמת הקב"ה?
ומה השבח הבא ברשימה? "מעודד ענוים השם". הקב"ה הוא שוב ה'פסיכולוג' הטוב שלנו! ואותה תמיהה עולה שוב: וכי שבח זה מטפס ועולה לאחר השבח הקודם הבלתי נתפס?!
התשובה היא: גדלותו של הקב"ה מתבטאת דווקא בכך, שמרות שמצד אחד שבחיו בלתי נתפסים כלל וכלל. "נדחי ישראל יכנס", "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", למרות זאת וביחד עם זאת הוא גם "הרופא לשבורי לב", "מעודד ענוים השם". זוהי גדלותו שעיסוקו בגבהי מרומים לא מסירה ממנו את המבט לצרת ושל העניו ושבור הלב! זו גם התשובה לגבי נח. נח היה צדיק נשגב אך לפום דרגא דיליה ציפו ממנו להשפיל את המבט גם למצבם הירוד של בני דורו. להתפלל עליהם, לנסות להציל…
זה סוד הגדלות. להידבק במידותיו של הקב"ה, גם כאשר אתה בבחינת "המגביהי לשבת" אל תחדל המשפילי לראות"!
הרב הגאון רבי דוד שאול גרינפלד שליט"א הינו תלמיד חכם מזן מרתק. חייו, מאז ומעולם, צבעוניים. מסתבר שזה התחיל כבר מברית המילה:
הסנדק שלו היה מרן ה'חזון איש' זצוק"ל. כאשר נשמעו המילים "ויקרא שמו בישראל דוד שאול" ניבטה מפניו הטהורות של מרן זצוק"ל אי-נוחות. אמי הבחינה בדבר, ומיד לאחר הברית ניגשה לשאול "צדיק!" [כך כינו אותו ותיקי העיר בימים ההם] מה רע בשם של התינוק?" הרגיע מרן החזו"א: יהיה בסדר! וכדומה מילים כאלו.
ניגש אליו אדם אחר לברר את הדבר, ומרן החזו"א אמר שמובא בספרים לא לקרוא בצירוף השמות הלזה. ומה תקנתו? יעסוק בתורה כל ימי חייו – הוא ילמד תורה כל חייו ויהיה בסדר!
"מאז – הוא מספר – מצאתי את עצמי פעמים לא מעטות נאלץ להתמודד עם עצמי לחזור לסטנדר בלא חכמות. פעם חשף אותי ידיד לתעשיית היהלומים שם הרווחתי סכומים גדולים בזמן קצר. ברור שזה מסייע לשלוות הנפש לתורה, אבל תורה עצמה מה תהא עליה?… בהמשך הקמתי תזמורת לניגון באירועים – וזה אמנם היה בהוראת מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל – אך שוב מצאי את עצמי באותה תהיה של תורה מה תהא עליה?"
במשך שנים ארוכות מילא שורה של משרות תורניות ותפקידים חינוכיים, בארץ ובשליחות בכמה ארצות בגולה. כתוצאה מכך הצטברו אצלו חידושים אותם תכנן להדפיס: "התכנית המקורית שלי היתה להוציא תחילה חידושים קצרים על סדר הדף. אך באותה תקופה התחלתי ללמד בצרפת ועיתותי לא היו פנויים. בכל יום חמישי הייתי דורש בפניהם, אז רעייתי שתחי' דאגה להקליט – שלא בידיעתי – את הדרשות. לאחר מכן דאגה שיכינו את החומר לדפוס, וכך בעצם 'הכריחה' אותי לקדם ולהוציא אותם לאור.
בליל שבת אחד נרדמתי. לפנות בוקר חלמתי שאדם זקן ניצב מולי ואומר "בנאות דשא", "בנאות דשא", לא הבנתי ושאלתי: מה? למה? והוא השיב: אחר כך תבין. התעוררתי ושמתי לב שדש"א זה ראשי תיבות של שמותי הפרטיים: דוד שאול, ואילו נאות-דשא זה תרגום של שם משפחתי: גרינפלד. אז גם אם חלומות שווא ידברון, שם קולע לספר כבר היה לי"…
(מתוך יתד נאמן מוסף שבת קודש חשון תשע"ח)
חזק ביותר
מאד נהניתי