סיפר הרה"ג ר' גואל אלקריף שליט"א, שלפני תקופה פנה אליו אברך וסיפר לו מאורע שהתרחש עמו, אשר ראוי לפרסמו לזיכוי הרבים.
האברך סיפר כי בחודשים האחרונים החלה בתו להתעורר מדי לילה מתעוררת בבכי נורא, וכל מה שניסו להרגיע אותה היה ללא הצלחה. פנו לרופאים, ערכו בדיקות שונות ומשונות, וברוך ה' לא נמצא כלום, אבל שום דבר לא השתנה. לילותיהם הפכו לימים, ובימים מרוב עייפות לא הצליחו לתפקד כראוי, והגיעו למצב של קריסה. כך נמשך הדבר שלשה חודשים,
הוא פנה אל הבורא יתברך בתפילה בלב נשבר, שיאיר את עיניו בשל מה התרגש עליו הסער הגדול הזה. ואז בהארת פתע הבין הכל…
הוא נזכר כי בהיותו בחור בישיבת פוניבז' היה חוזר מסדר ג' ומתארגן לשינה, ותוך כדי כך מפעיל את הנגן על רמקול ומאזין לשירים להנאתו, לאחר יום לימודים מפרך, אך דא עקא, שהפנימיה שכנה בקרבת בנייני מגורים, והיו עולים משם קולות "ששש… ששש…" אבל הבחור בשלו, בחוסר רגש ואכפתיות המשיך להאזין לנגן.
עתה הבין אפוא שמשמים גומלים לו מידה כנגד מידה. הוא הפריע אנשים משנתם, וכעת הוא מופרע משנתו ואינו יכול להירדם.
וממחשבה למעשה – הוא פנה לבניינים ששכנו ממול הפנימיה, עבר שכן שכן וביקש סליחה, וסיפר את צרתו. לאחר שסיים את פרויקט בקשת הסליחה, חל שינוי גמור במצב – הבת החלה לישון לילה שלם ללא הפרעה כלל!
(הופיע בגיליון 'יביע אומר', ייש"כ להרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה')