הדין תורה של גברת אייכנבוים
אלו היו שעות של מתח עצום.
אשתו של התורם תובעת דין תורה. הגברת אייכנבום, אשתו של העשיר המפורסם של העיר לובלין, הודיעה כי היא תובעת את בעלה לדין תורה דחוף.
רק כעת נודע לה מה היה במוצאי השבת האחרונה.
מה בדיוק "התבשל" באותה סעודת "מלוה מלכה" חגיגית שהיא הכינה.
היא לא צעקה. היא דיברה בנימוס. אבל הדרישה שלה הייתה חד משמעית: אני רוצה דין תורה.
רק אחרי הכל התברר לה איך זה התחיל:
בעלה, ר' שמואל אייכנבום, הגביר הגדול, יצא לטייל עם הגאון הגדול רבי מאיר שפירא, מי שבאותם ימים היה חבר הסֶיים והגיע לביקור בלובלין.
ר' שמואל הסתובב עם האורח בעיר הגדולה והראה לו את שכיות החמדה שלה: בית הקברות העתיק שבו קבורים גדולי עולם, בית הכנסת העתיק, ועוד דברים רבים ומעניינים. תוך כדי הטיול הם נעצרו ליד מגרש גדול במרכז העיר, ור' שמואל אומר לר' מאיר שפירא: המגרש הזה הוא שלי.
התעניין רבי מאיר שפירא ושאל: למה המגרש נשאר ריק? בשביל מה למעשה אתה צריך את המגרש הזה? ר' שמואל לא ממש ידע מה לענות: הוא לא ממש הבין מה רבי מאיר שפירא מתעניין. והוא ככה ניסה להסביר, שככה זה בעסקים: אם יש 'מציאות' קונים. הזדמן לו לקנות את המגרש במחיר טוב והוא קנה. מה הוא יעשה עם זה, עוד יש זמן בשביל לחשוב.
ענה לו רבי מאיר שפירא: אתה לא יודע! אני כן יודע! בקרוב אני אגיד לך!
ר' שמואל אייכנבוים לא הבין מה בדיוק רבי מאיר שפירא אומר לו, אבל הוא לא התעמק בדברים.
עברו כמה ימים, באה שבת באה מנוחה, ובמוצאי שבת הוזמן רבי מאיר שפירא לסעודת מלוה מלכה מפוארת בביתו של ר' שמואל אייכנבוים.
במהלך הסעודה, לאחר שכל הנוכחים נטלו ידיים, אכלו חלות טריות שנאפו זה עתה, דגים גדולים, חמין במוצאי שבת מלוגמא, ושוררו את הזמירות למוצאי שבת, פנה רבי מאיר שפירא ואמר לר' שמואל אייכנבוים: יש לי בשבילך עיסקה טובה! עיסקה של מיליונים! עיסקה שמעולם לא עשית!
ר' שמואל אייכנבוים התפלא מאוד: מה יכול כבר כבוד הרב להציע לי? ממתי הוא נהיה מבין בביזנס.
ואז לוחש רבי מאיר שפירא לר' שמואל אייכנבוים: אני רוצה לעשות איתך שותפות: תן לי את החלק הקדמי של המגרש שלך בכדי שאני אבנה עליו ישיבה שמשם תצא תורה.
עונה לו ר' שמואל אייכנבוים: רבי, זו שאלה קשה. אני רגיל בביזנס שלא עונים מיד. תן לי זמן לחשוב, תן לי להתבונן בהצעת השותפות ואני אודיע לך כשאחליט.
סעודת מלוה דמלכא המשיכה ברוב פאר והדר, ואחרי ברכת המזון פונה ר' שמואל אייכנבוים ואומר לרבי מאיר שפירא: רבי, אני לא מסכים! אני לא יכול להסכים!
לרגע החווירו פניו של רבי מאיר שפירא, הוא לא חשב שכך ידחו אותו.
אבל תיכף ומיד המשיך ר' שמואל אייכנבוים ואמר: אני לא יכול להסכים לתת רק את חצי המגרש – אני יכול לתת רק את כולו! אני לא יכול להסכים לחצי דבר – דבר כזה צריך להיות בשלימות: כל המגרש כולו קודש להקמת הישיבה!
אמר רבי מאיר שפירא: אם ככה, הבה ונלך כעת אל המגרש.
השעה כבר הייתה מאוחרת.
כבר היה אחרי חצות הלילה.
רבי מאיר שפירא הולך שלוב ידיים עם ר' שמואל אייכנבוים.
הם מגיעים למגרש ורבי מאיר שפירא פוצח בריקוד נלהב יחד עם ר' שמואל אייכנבוים.
ואז, בעיצומו של הריקוד משתתק רבי מאיר שפירא וכאילו מתכופף אל האדמה, עושה את עצמו כאילו הוא מקשיב, ואז הוא מתרומם ואומר לר' שמואל אייכנבוים:
כבר אפשר לשמוע את קול התורה הנפלא שיעלה ויישמע כאן מפי מאות בחורים שיעסקו כאן בתורה…
למחרת בבוקר, השמועה עשתה לה כנפיים ובכל לובלין דיברו על כך שר' שמואל אייכנבוים תרם לרבי מאיר שפירא את המגרש הגדול שיש לו בשביל הקמת ישיבה.
והשמועה גם הגיעה לאזנייה של הגברת אייכנבום, אשתו של ר' שמואל אייכנבוים.
היא ביררה היכן האכסניה של רבי מאיר שפירא והיא הגיעה לשם נסערת ביותר:
אני אשתו של ר' שמואל אייכנבוים ואני תובעת דין תורה!
זה פשוט לא ייתכן, ואני תובעת בתוקף דין תורה.
חלשה דעתו של רבי מאיר שפירא, הוא חשש שאינשי דלא מעלי כבר הספיקו להסית אותה נגד התרומה של בעלה, כבר שכנעו אותה שלא תסכים לתרומה.
אבל מה עושים? הרי אם היא תובעת דין תורה – צריך לעשות דין תורה.
אמר לה רבי מאיר שפירא: אפשר שהדין תורה יהיה אצלי?
אמרה האשה: כן.
אם ככה, אמר רבי מאיר שפירא, אני קובע שהדין תורה יהיה כאן היום בערב בשעה 8.
תבואו כולכם, את ובעלך, וכל מי שקשור למגרש הזה, וכל אחד יוכל להשמיע את טענותיו ומענותיו.
השעה הנקובה הגיעה.
הסיפור על הדין תורה שאשתו של ר' שמואל אייכנבוים תובעת כבר הספיק להוודע בעיר וקבוצות של סקרנים כבר התייצבו במקום לראות איך יפול דבר.
המתח בחדר היה גדול.
ר' שמואל אייכנבוים כבר עמד בצד החדר, לידו עמדה אשתו.
פתח רבי מאיר שפירא את הדין תורה:
מי התובע? עונה האשה: אני!
מה את טוענת?
יכלו לחתוך את המתח בסכין.
ואז האשה נענית ואומרת:
איך זה ייתכן שבעלי תורם לבדו את המגרש, בעוד ש—
גם אני רוצה חלק אתו, אני רוצה שהתרומה תקרא גם על שמי
כמה אני שמחה שתרמנו את המגרש לכזו מטרה חשובה, אבל אני רוצה שהתרומה תקרא על שם שנינו.
תחושת הקלה ירדה על כל הנוכחים.
היא לא רוצה לבטל את התרומה!
רבי מאיר שפירא החל להרגיע אותה: הרי משמים יודעים שגם לך יש חלק במצוה זו, הרי גם את חלק מהתרומה, ולכן בוודאי לא יקפחו את זכותך,
אבל האשה לא הסכימה:
אני רוצה שיעשו שטר תרומה ברור שיהיה גם על שם בעלי וגם על שמי!
וכך היה!
באותו רגע הוציא רבי מאיר שפירא את הקולמוס והדיו וכתב שטר תרומה מפואר על שם ר' שמואל אייכנבוים ורעייתו!
אבל זה עדיין לא נגמר.
כשרבי מאיר שפירא סיים לכתוב את השטר קראה גברת אייכנבוים בקול: מקובל שעל דין תורה צריך לשלם לדיין – כמה אני צריכה לשלם על הפסק שקיבלתי?
רבי מאיר שפירא לא ידע מה לענות. אבל אז הגברת אייכנבום קראה בקול: אגיד לכם:
אני בעז"ה אתן לבחורי הישיבה שתקום חלב מהפרות של המשק שלנו – ככה יהיה לנו עוד חלק בתורה של בחורי הישיבה!
*
רבינו האביר יעקב אומר בספרו פתוחי חותם, שתומכי התורה, אלו שעוזרים ללומדי התורה, הם זוכים לקיום ולתקומה, הזכות של התורה שומרת ומגינה עליהם,
וזה נרמז באופן נפלא בפסוק בפרשת השבוע, במכת ברד, שם נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה"
"חטה" זה תורה, כי 'חטה' עולה בגימטריא: כ"ב, דהיינו כ"ב אותיות התורה.
'כוסמת' זה אותיות 'סומכת', דהיינו אלו הסומכים והעוזרים,
חטה וכוסמת הכוונה היא לומדי התורה ואלו שמחזיקים בידם ועוזרים להם,
עליהם אומרת התורה שגם אם יש בחוץ מכת ברד, להם המכה לא תזיק.
כל אלה "לא נוכו" – להם המכה לא תשפיע! הם מוגנים מהמכה!
והתורה אומרת: 'כי אפילות הנה', פלאי פלאות נעשו להם, מדוע? בגלל שהם מקיימים את התורה הנקראת פלאות תורת חיים.