"אולי לא תלך האשה" (כד לט)
"אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך" (רש"י).
המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל שיגר מכתב לאחד מידידיו, והוא מדגיש בפתח האיגרת שהדברים נכתבים בהיותו במטוס, בדרכו מציריך שבשוויץ למדינה אחרת באירופה.
בין הדברים הוא מציין, שבעת הטיסה היה לו פנאי להתבונן בדבר פלא; הנה אני נמצא עכשיו במטוס, הגומא מרחקים גדולים במהירות רבה עד מאד. והרי יש גם רכבות הנקראות 'רכבות מהירות', ובכל זאת אין כל השוואה בין מהירותו של המטוס ליכולת מהירותה של הרכבת, גם זו המהירה ביותר. מדוע?
הרי גם הרכבת היא כלי נסיעה מהיר, והראיה שהיא נקראת 'רכבת מהירה', ומדוע, אפוא, היא אינה מצליחה להדביק את מהירותו של המטוס, גם אם לא יהיה זה המטוס המשוכלל ביותר?
ותירץ המשגיח, שהסיבה לכך היא שהרכבת לא התרוממה מעל הארץ… פסי הרכבת נסללים על האדמה, ואילו נתיבי התעופה של כל המטוסים הם באוויר. ורק מי שמתרומם מעל הארץ, יש בידו להסיר את כל המגבלות ולהאיץ ולהגביר את מהירותו.
"מי שנמצא עדיין על הארץ", ציין המשגיח במכתבו, "נתון תחת מגבלות החומר, וגם אם יעשה כל מה שביכולתו, וימצה את כל כישוריו וכוחותיו, לא יגיע לדרגתו של מי ש'המריא', של מי שעושה את דרכו באוויר".
בוודאי שהמשגיח לא התכוון בדבריו אלה, להורות לשומעי לקחו שלא יצעדו על הארץ, אלא יתעופפו באוויר… כל דברי ההדרכה שלו, לכל מי שבא עימו במגע במשך עשרות השנים שהרביץ תורה ומוסר בעם ישראל, נסבו תמיד על העיקרון שאסור לפסוח ולקפוץ על שלבים, ושעבודת ה' צריכה להיעשות שלב אחר שלב.
במכתבו הנ"ל דיבר המשגיח על הנקודה אליה צריך לשאוף כל יהודי, על רום הפסגות שבו הוא צריך להימצא בכל מה שקשור לרצונו להדבק בבוראו.
עליו להתרומם מעל הקרקע, ולהעפיל גבוה-גבוה. כי אם יישאר על הקרקע, יקיפו אותו מגבלות שונות.
***
אישה גויה הגיעה לאחת השכונות החרדיות בירושלים, ונצפתה כמי שמסתובבת ברחובות השכונה, ועוקבת אחר הליכות התושבים. איש לא ידע מי היא, ולאיזו מטרה הגיעה לשכונה, ובשלב מסוים החלו אף לחשוד בה.
במשך כל השבוע היא הסתובבה ברחובות, ובשבת קודש – במיוחד. החל משעה לפני התקדש השבת, ועד צאתה, נראתה האישה הגויה מהלכת במשעוליה של השכונה החרדית, ומי שנתקל בה יכול היה להבחין שמראה ההוד של שמירת השבת, השביתה ממלאכה, לבושי המלכות של ההורים והילדים המהלכים יחדיו ברוגע ובשלוה – כל זה משפיע עליה בצורה מיוחדת.
בשלב מסוים היא הציעה את עצמה לעבודה, כעוזרת בביתה של אישה חשובה, מחנכת בסמינר, שלא ראתה שום סיבה שלא לקבלה לעבודה. אלא שאז התבררו ונודעו הפרטים על סיבת בואה לירושלים, ומה היא בעצם, מחפשת כאן.
האישה ההיא רכשה התמחות רבה בחקר תולדות העמים. היא התרכזה בעיקר בתולדות האומות האירופאיות, אבל יום אחד אמרו לה שעד שלא תחקור את תולדות עם ישראל, לא עשתה ולא כלום… "לשם כך", יעצו לה, "כדאי לך להגיע לארץ ישראל, ולשהות בה מספר שבועות, עד שתצליחי לראות את מעלותיו של העם הזה".
מעניין, שהיועצים האירופאים אמרו לה, שאם היא מחליטה לממש את הצעתם, כדאי שתגיע לאחת השכונות החרדיות, ו'תשב' שם זמן ממושך. "באף מקום אחר לא תצליחי לזהות את יחודו של העם היהודי, כמו בשכונה חרדית", אמרו.
זו היתה סיבת בואה של האישה לשכונה הירושלמית. אבל כשראתה שהיא לא מצליחה ללמוד את הדברים ביסודיות, החליטה להשכיר את עצמה לעבודות בית, כדי שתוכל לעקוב יותר מקרוב אחר ההליכות המופלאות.
היא סיפרה למחנכת הסמינר, על התרשמותה והתפעלותה ממראות-ההוד השבתיים שנפרסו לנגד עיניה. "מה שעשה עלי רושם מיוחד במינו" – כך אמרה – "הם מלבושי הצניעות של הילדות, המתחנכות כבר מגיל קטן לשמור על צניעות המלבושים".
החוקרת- הגויה המשיכה לעבוד עוד תקופת-מה אצל המחנכת, ולמדה ממנה ומבני-ביתה דברים רבים, עד שהחליטה לשוב לארצה.
בהגיעה לשם, הודיעה האשה – שהיתה עשירה מאוד ובעלת אמצעים – על הסבת מקצועה, ומחוקרת ידועה ומפורסמת, היא הופכת ל…מנהלת בית ספר. היא הכריזה על פתיחתו של בית ספר חדש לבנות, בגילאי ה'יסודי', עם תקנון מיוחד במינו…
סעיפי התקנון דברו על כך שהילדות חייבות להתלבש בצניעות, התקנון אף ניסח בפרטי-פרטים את אורך המלבושים וצורתם. סעיף נוסף בתקנון עסק ב'יום השבתון' של התלמידות, שבו אסור להן לבצע מלאכה, והבגדים שהן צריכות ללבוש ביום זה יהיו מכובדים יותר מהימים האחרים.
רוב אנשי העיר התייחסו לפרטי התקנון כאל סעיפים תימהוניים, אך כיוון שהמייסדת הציעה, במקביל, תנאים יוקרתיים לתלמידות שתתקבלנה למוסד, רשמו הורים רבים את ילדותיהן לבית ספר זה.
לא כל תלמידה התקבלה למוסד החינוכי החדש. מי שלא ראתה את עצמה עומדת בתקנון המחמיר, נפסלה מראש, וגם מי שהתקבלה ונתפסה כשהיא עוברת על חוקי התקנון, סולקה מיידית מבית הספר.
כאשר התלבטה המנהלת כיצד להתנהג בעניין פלוני, היה לה את מי לשאול… היא התקשרה אל המחנכת הירושלמית, ושטחה בפניה את הספק בו היא נמצאת.
אמנם, בית הספר ההוא נסגר לאחר תקופה קצרה…
הסיבה לכך היתה פשוטה מאוד: איזה ענין היה לגויים להלביש את בנותיהם בצניעות, רק מפני שהמנהלת דרשה את זה? נכון שהיא עצמה התפעמה מהמראות הללו בירושלים, אבל הם, הורי התלמידות הגויות, השקועים עד צווארם בדברי טומאה, לא היו מוכנים להלביש את בנותיהן במלבושים כאלה!
הם גם לא היו מוכנים לשבות יום אחד בשבוע, בגלל 'שגעון' שתקף את המנהלת! הרי בכך הם מפסידים חלק מהפרנסה שלהם!
לכך גם לאחר ההצעות המפתות מצד הנהלת המוסד החינוכי, וה'בונוסים' שקיבלו התלמידות – למרות הכל, נסגר בית הספר מחוסר תלמידים…
ועכשיו בואו ונחשוב על ערכו ורום מעלתו של העם היהודי, בניו של הקב"ה, השומרים מזה אלפי שנים על כל הלכות הצניעות ועל קדושת השבת, ומקיימים את מצוותיו של אביהם שבשמיים, ועושים זאת רק מפני שהשי"ת ציווה!
אשר קידשנו במצוותיו!
(מתוך 'חשוקי חמד' /הגדה של פסח)