החפץ חיים (אהבת חסד ב', ה') תמה על כך, שאנשים מחפשים ורודפים אחר סגולות שונות ומשונות, בכדי להמתיק דינם ולשנותו לטובה, וטורחים ומשקיעים בהן כספים ויגיעה רבה – עד כי יש אומרים שנהפכנו מ'עם סגולה' ל'עם סגולות' – חלקן סגולות אשר אין להן שחר, וחלקן אמנם מועילות, אך רק כסגולות ותו לא. ומדוע – תמה הח"ח – לא מקיימים את הסגולות אשר הורונו חז"ל עליהן, שבוודאי מועילות וחלקן אף ללא טירחה והוצאת ממון כלל.
בין הדברים עורר לדברי הגמ' בשבת (קי"ט, ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו". וישנה גירסה שאף גזר דין של שבעים שנה לרעה קורעים לו. ומפרשים תוס' שיענה בכל כוונתו, כלומר שיכוון שיהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ומביא מהפסיקתא: "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות, ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות". משמע שבכל כוחו הוא אף בקול רם.
סיפר המשגיח (הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל): "בליל ראש השנה הראשון בו התפללתי בישיבת מיר המעטירה, חשבתי כי עוד רגע קט יתנפצו כל החלונות, מקול ההדף העצום אשר נשמע בזעקת 'אמן יהא שמיה רבא' בהיכל הישיבה בקול רם". וכחלק מההכנה לראש השנה, עורר לכך שעלינו להתגעגע ולייחל, שיהא שמו הגדול מבורך ואף אם לצערנו במהלך השנה איננו מתגעגעים כראוי ומצפים לכך, אך לפחות בראש השנה "אשר כל התפילות סובבות את גילוי מלכותו יתברך בעולם בימות המשיח, יש לנו להתכונן להתאוות ולהתגעגע להתגלות זאת" (עלי שור ב, ט"ז).
המעביר על מידותיו
פתח הצלה נוסף המועיל מאד בדין, הם דברי הגמרא (ר"ה י"ז, א) "כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עוון ועובר על פשע. למי נושא עוון, למי שעובר על פשע". וביאר רש"י: "שאינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו. כמו אין מעבירין על המצוות… אין מידת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחת והולכת".
כלומר כשם שאם הזדמנה לפניו מצווה, אסור לעבור עליה ולא להתייחס אליה, כאילו לא פגע בה (שו"ע או"ח כ"ה, א') כך אם הכעיסוהו, ציערוהו או פגעו בו, יעביר על מידותיו ולא יתייחס אליהן כלל ועיקר, אלא ייתן דעתו כאילו לא אירע עמו דבר. ואף מידה כנגד מידה לא ידקדקו בדין אחר מעשיו הרעים. וכותב רבינו יונה (שערי תשובה א, כ"ח): "המעביר על מידותיו, זה פתח תקווה נכבד מאד".
ודאי כי בכל השנה כולה יש להתחזק בזה, על אחת כמה וכמה בעת קיום הדין בראש השנה. וכל זאת כאמור מלבד שהנהגות של קפידא וכעס, הם כזריעה לא טובה לשנה הבאה.
רבים צריכים לו
הגרי"ס המשיל את הכרעות הדין בר"ה, למפעל המעסיק פועלים רבים, וחפץ לקבל לשורותיו פועל בכיר חדש. לאחר שעיין המועמד בחוזה ההעסקה, התלונן כי הפסקת הצהריים תהיה קצרה מידי עבורו, מאחר וביתו רחוק מהמפעל ואין באפשרותו הכלכלית לסעוד במסעדה הסמוכה, ולא יישאר לו מספיק זמן לסעוד ולשוב מביתו בהפסקה הקצרצרה. השיבו המנהל כי לעובדים הבכירים הנחוצים לחברה, מממן המפעל ארוחות במסעדה הסמוכה, כיון שטובת המפעל הוא, שישובו בזריזות רעננים ושבעים להמשך עבודתם.
"אתה זוכר את כל המפעל" – לקב"ה ישנם פועלים רבים בעולם כולו, אך אנשים הנחוצים לקב"ה, מקבלים חיים, בריאות שפע ושמחה לא על חשבון מעשיהם הטובים, אלא מאחר וטובת המפעל הוא שיהיו בריאים ומרוצים. לכן עצה טובה לזכות בדין היא, להיות 'איש שרבים צריכים לו', איש שעצם קיומו, הוא טובת המפעל – העולם. שאם לא כן, הוא נבדק אם יש לו לשלם על חייו וטובותיו. יש להדגיש כי 'רבים צריכים לו', אינו דווקא ראש ישיבה, רב או עסקן בכיר, אלא אף הדואג לחינוך ילדיו ולהצלחת חבריו ובני ביתו, הרי הוא בבחינת "רבים צריכים לו".
ייתן ה' ונזכה לזרוע זרעים טובים ומבורכים לשנה טובה ומתוקה, ולהיכתב בספרן של צדיקים גמורים, בתוך שאר כל בני ישראל לגאולה שלמה בזאת השנה!
(נכתב ונערך על ידי אחד השומעים ובאחריותו)
הלכה למעשה במשנת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל
השארת מיחם מלא למוצאי הצום
שאלה: האם טבח בישיבה, יכול להשאיר מיחם מלא במים חמים כבר מערב יום כיפור, בכדי שיוכלו המתפללים להרוות את צימאונם במוצאי הצום?
תשובה: לדברי הרמ"א (תר"ט, א) "אין להטמין ביום כיפור וכן המנהג במדינות אלו", אסור להשאיר אוכל חם ביו"כ לצורך מוצאי הצום "משום שנראה כרעבתנות" (לבוש פמ"ג א"א – רנ"ז, ב. שעה"צ – תר"ט, א).
ומה שכתב "להטמין" כוונתו לאסור פעולת חימום מאכלים, כמוכח ב'שער הציון' (תר"ט, ב), שאסר הטמנת מאכל בערב יום כיפור כששורק פי התנור בטיט, למרות שאינו מטמין בזה.
שאלה: האם מועיל שנכרי יעמיד את המיחם מערב יום כיפור?
תשובה: אין זה מתיר, כיון שסוף סוף נראה כרעבתנות. ואמנם נראה שיש להתיר לצורך ציבור – ולא בבית – וכדברי ה'מטה אפרים' (אלף המגן א) שלצורך אדם חלוש מותר להטמין מעיו"כ, כדי שתיכף במוצאי הצום ימצא סעודתו מוכנה, וכ"ש שלציבור יש להתיר בזה.
ואמנם אם יכוון שעון שבת, שיידלק לאחר חצות ביוכ"פ מועיל, כיון שכל הבעיה בשבת רגילה להניח אוכל קודם שנדלקת הפלטה (חזו"א ל"ח, ב ד"ה והלכך) הוא משום שמא יחתה, אך כאשר האוכל הוא למוצאי היום, אין חשש לזה ומותר כעין דברי הרמ"א (רנ"ד, ה) המתיר לתת פת בתנור סמוך לחשיכה לצורך מוצאי שבת.
שווי הכסף בכפרות
שאלה: האם כשעושים כפרות על כסף, יש לשים לכל הפחות שווי תרנגול, שהרי אף כשעושים על תרנגול "נהגו לפדותן בממון שנותנים לעניים" (רמ"א תר"ח, א)?
תשובה: הסכום המינימלי לכסף כפרות הוא שווה פרוטה, ואין קשר לכפרות על תרנגול, וכל המוסיף מוסיפין לו.
כשנמצא העוף טרף:
שאלה: אם לאחר שעשה כפרות נמצא שהעוף טריפה, או שלא נשחט כדין. האם צריך לשוב לעשות 'כפרות'?
תשובה: אם התנבל העוף ולא נשחט כדין, צריך לשוב ולעשות, אך אם נשחט כדין אלא שנמצא מחט או נקב בריאה וכיו"ב, אין צריך לשוב ולעשות.
שאלה: ראיתי שרבים מקפידים לבדוק אם העוף איננו טריפה, בזה שהולך ד' אמות, האם אכן יש לבדוק זאת קודם?
תשובה: להאמור אין צורך, כיון שסוף סוף נשחט, ולא משנה מה שאינו כשר לאכילה (שדי חמד יו"כ א, י"ג). ואמנם עדיף לבודקו בכדי שיוכלו לתתו אחר כך לעניים.
אינפוזיה
דעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, כי חולה הזקוק לנוזלים ביום כיפור, עדיף שיתחבר לאינפוזיה וממנה יוזן בנוזלים, מאשר ישתה אף פחות מכשיעור, משום שבדרך זו לא נכנס לספק בשיעור המותר לו לשתיה, ואין איסור כלל אף מדרבנן, משא"כ באכילת מאכלים שאינם ראויים, ושלא כדרך שיש בהם איסור דרבנן.
ואמנם אם הוא חולה לב, הצריך לאכול לחיזוק גופו, כגון בסמוך לניתוח לב או התקף לב, שצריך דווקא לאכול ולא די לו בנוזלים שייכנסו לגופו באינפוזיה, ואף צריך לחוש בטעם האוכל כיון שזה מוסיף לו כח, יאכל כרגיל ולא דרך עירוי ולא מים פגומים, אלא יאכל פחות מכשיעור.
ביאור הדברים: כתב ה'בנין ציון' (ל"ד): צריך לשער באכילת חולה ביום הכיפורים, שלא להאכילו בין כשיעור שיש בו איסור כרת ובין פחות מכשיעור, כיון שהותר לו רק מה שמספיק להוציאו מספק סכנת נפשות, וקשה מאד לשער כן בכל אכילה ושתיה שיותר לחולה. וה'ביאור הלכה' (סוף סי' תרי"ח) הביא דבריו וסיים "וקשה מאד לשער כן וצריך לזה זריזות ובקיאות".
ומעתה, כיון שקשה מאד לשער בדיוק את הכמות הנצרכת לחולה, ומאידך בהתחברות לעירוי אין כל חשש שתיה ללא צורך, לכן יש להתחבר לעירוי.
שהרי אין רופא שיוכל לומר במדוייק כמה צריך החולה לשתות, וכל דברי הרופאים הם באומד וספק. ומה גם כשהרופא אינו שומר מצוות, שאינו נאמן אלא מצד הספק (בה"ל תרי"ח).
ואף הגר"ח מבריסק (המובא בחידושי הגרי"ז הלוי 'שביתת עשור') הסובר שאין מצמצמים בשתיה לחולה מסוכן, כותב להדיא שבמניעת סכנה, כמעוברת בסיכון, היות שההיתר לשתות הוא רק למנוע סכנה, צריך לצמצם בשיעורים, וחוזר החשש שלא ישער נכונה וייכנס לאיסור כרת.
אמנם אם לא התחבר לעירוי, יכול לשתות מחמת ספק פיקוח נפש, כל עוד שהרופא מסופק שמא זהו השיעור הנצרך. אך מובן שאין להקל בזה, בשעה שיכול לקבל את כמות הנוזלים הנצרכת בעירוי ללא שום חשש איסור.
ואף מרן רבינו בעצמו בשנותיו האחרונות, עקב חולשתו, חובר לאינפוזיה בערב יום הכיפורים, ונשאל רבינו מת"ח אחד על בתו המעוברת שצריכה נוזלים ביום כיפור, וכשהורה לו שתתחבר לעירוי או שלכה"פ תפגום המים, אמר שאינה יכולה להתחבר לעירוי או לשתות מים פגומים, נענה רבינו ואמר: "מה פירוש 'לא יכולה'? זה לא נעים, וכי יותר נעים לעבור על איסור דאורייתא?"…
קלי צום
שאלה: האם אסור לקחת קודם הצום טיפות להקלת הצום מדין "ועיניתם את נפשותיכם"?
תשובה: מותר ליטול את הטיפות וכל כיו"ב, כיון שהיא פעולה הנעשית בערב הצום, ונחשב כמו שירבה באכילה בערב הצום ועל יד כן ירגיש שבע.
(מתוך עלון 'שואלין ודורשין' יום הכפורים תש"פ)