בדד ישב מחוץ למחנה
אני יורד מכבש המטוס ביום שישי, ערב שבת קודש, בנמל התעופה "קנדי" בניו יורק. את פני מקבל בעל השמחה החרד לכבודי, ומצביע על מסוק קל שהעמיד לרשותי להביאני אל שמחת הבר מצוה בניו ג'רסי הלא רחוקה.
את האיש אני מכיר שנים רבות, והוא נמנה עם תומכי מוסדות "מגדל אור". כשביקשני לבוא במיוחד לשבת בר המצוה שיערוך לבנו, לא יכולתי לסרב.
המטוס הזעיר מנמיך טוס ועוצר באמצע מתחם גולף ענקי, המשתרע על פני עשרות דונמים של דשא ירוק. כאן, בלב המתחם, הוקם לרגל השמחה אוהל ענק, שישמש את כל באי השמחה.
בצד עמד קרוון נייד, שהוא כמו בית לכל דבר העומד על משאית. "כאן" מצביע בעל השמחה, "הכנו בית לכבוד הרב". אני מטפס ועולה ל"טנק" ומגלה כי הוא משוכלל במיטב השכלולים המודרניים הקיימים היום.
עם כניסתי נדלקה נורה לכבודי, ודלתות הקרוון זעו מאליהן. הושטתי ידי לכיור, והברז בעין אלקטרונית זיהה אותי ונפתח בתשואות, הקרוון היה מאובזר במיטב הטכנולוגיה.
היה זה כשעתיים לפני שבת, ואני הבנתי כי לא אוכל לחזור לאחוריי. מסתבר שהמארח לא הבין לרגישות האדם החרדי, ולבד מסעודות השבת שהזמין בקייטרינג בורו-פארקי יש כאן חשש של ממש על כל פסיעה ופסיעה לחילול שבת. מה גם שכל האירוע לא היה נראה לי כדבר שרוח חכמים נוחה הימנו.
קראתי לידידי המארח ואמרתי לו כי ברצוני לתת ספיץ', נאום חגיגי, עוד בטרם כניסת השבת. המארח הסכים ואסף את מאות המוזמנים, יהודים שלדאבון לב רחוקים עדיין מתורה ומצוות לחדר האוכל.
מה אומר ומה לא אומר! אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי! מחד גיסא, זו שמחה שטרחו עליה כה רבות – ואיך אקלקל אותה? מאידך גיסא, וכי ניתן רגע אחד לחיות עם ספק של חילול שבת?
*
הסתכלתי סביבי וראיתי כי אין כאן אפילו יהודי חרדי אחד. הרגשתי בודד בין המון יהודי תועה. הייתי שבור ורצוץ בתוך נפשי על הריחוק מהבית, מבית הכנסת ומהאווירה היהודית.
התחזקתי בלבי, ונשאתי עיני לאבי שבמרומים שיכניס בפי את המילים הנכונות. "יהודים יקרים", קראתי ברגש, "בעוד שעה קלה תפרוס השבת את כנפיה. השבת היא אות בין הקב"ה ובין נתיניו, היהודים".
הפלאתי בעניין שמירת השבת, שעליה נאמר בתורה (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת. הדגשתי בפניהם כי זו מתנת א-ל, אשר נתן באהבה לעם ישראל, עד כדי כך שחכמינו קבעו (סנהדרין נח, ב) כי "גוי ששבת – חייב מיתה".
ואז התחלתי לשיר עמם "ישמחו במלכותך, שומרי שבת וקוראי עונג, אידלעך שרייט ש-ב-ת, אידלעך שרייט ש-ב-ת"…
מעגלים התרוממו לשורר זמירות שבת, ואז ניגשתי שוב למיקרופון וביקשתי את רשות הדיבור. אמרתי להם: "היות והמקום כאן רצוף חשש לחילול שבת, אני מחמיר על עצמי ומסתגר למשך כל השבת בקיטוני".
גבות הורמו בהפתעה גמורה. בירכתי אותם ב "א גוטען שבת", ופניתי לחדרי מלווה בקהל המונים, מסוקרנים ובעיקר מעריכים.
ביקשתי מהמארח שיעמיד לרשותי קערה ובה מים, שבה אשתמש לאורך השבת. התיישבתי בחדרי והתחלתי להתכונן לשבת המלכה. הייתי לבד. אני והקדוש-ברוך-הוא.
אני פותח את החומש, פרשת צו, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". רש"י הקדוש מביא את דברי חז"ל: "אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד".
את האש של המנורה, מלמדים אותנו חז"ל, מדליקים מאשו של המזבח החיצון. דבר זה בא ללמדנו כי בזמן שאדם שרוי בבית וחייו מתנהלים כתיקונם, סביב משפחתו, מוקיריו ומכיריו, הוא מחוסן מפני סטייה מהדרך בהיותו נתון תדיר לביקורת אנשי ביתו וסביבתו הקרובה.
שונים הדברים כשאדם יוצא למסעיו והוא שרוי בדרכים, במקומות שאין איש מכירו, ובנוסף על כך באים עליו נסיונות שונים עקב טלטולי הדרך. כאן הוא עלול לוותר על עקרונותיו.
משום כך מרמזת לנו התורה כי אש תמיד תוקד על המזבח. על מזבח הלב האנושי צריכה ליקוד תמיד להבת ה' ותורתו, כך שלא תכבה אף במסעות, אפילו תוך מסעי דרכים, כאשר הוא שורה במקומות רחוקים ונידחים.
סימוכין לדבריי מצאתי בדברי הירושלמי (יומא כד, א), המתחברים לדברינו ככפתור ופרח: "לא תכבה – אף במסעות". אם כן, חשבתי לעצמי, מה לי כאן ומה לי שם? מה זה משנה היכן אני נמצא, במקם נידח זה או בביתי? לגבי עבודת ה' לא צריך להיות כל הבדל
*
ניגנתי בנעימה "לכה דודי", התחזקתי בספרים הקדושים שהיו עמי. סעדתי את סעודות השבת בגפי, ולא נתתי לדוק של עצב לחדור לנפשי.
הוספתי לעצמי כי אולי רמז הוא שהמנורה הטהורה לוקחת את אשה דווקא ממזבח החיצון – לרמז כי גם אלו שהם בבחינת מנורה – גם הם לוקחים את אש התלהבותם מאלו שהם בבחינת מזבח החיצון.
למרות הכל דבר אחד העיב את רוחי ולא הרפה ממני: כאב לי שעם ישראל נמצא כה רחוק, שאפילו בר מצוה עושים ללא מנין מישראל ותוך כדי חילול שבת המוני.
התוצאה נודעה לי רק לימים. בין קרואי השמחה היו שני צעירים, שהדברים שהשמעתי מקירות לבי חדרו ללבם. ברגע שסיימתי את דברי הם מיהרו להסתלק מן המקום ונסעו ברכביהם למלון סמוך, מספיקים לפרוק את מזוודותיהם דקות לפני שקיעת החמה.
שני צעירים אלו שבו בתשובה שלמה והתקרבו לבורא העולם. שוב ידעתי כי גם אם לי נראה היה הדבר כניסיון וכמסע קשה, היושב בשמים תכנן היטב את צעדי ושמר את רגלי חסידיו.
(מתוך הספר 'אור השבת')
תודה...
זה יפה מאד החומר שלכם
כל הכבוד. באמת מושקע.
נגד דברים רבים אחרים שמקבלים מכל מיני ומיני,
באים אתם ועורכים דברים בקדושה ובטהרה, שיש בהם טל תחיה להחיות רוח ונפש יהודית, בטללי ברכה, בדברים ערבים, מנוסחים יפה, קולע אל הלב, נעים ואהוב.
המשיכו הלאה לזכות את הרבים. חזקו ואמצו. תבורכו תמיד!!