היה זה ממש לאחרונה, בשבוע שהיה גדוש שטפונות ברחבי הארץ. השעה היתה 2:00 לפנות בוקר, כאשר קרובי משפחתנו חזרו מסעודת שבע ברכות. גם החתן והכלה עצמם היו באותו רכב בו נסעו ההורים ושני ילדיהם הקטנים.
"הגשם ירד כמו שטפון", משחזר נהג הרכב הנרגש. ״נסענו בכביש 443, ולא הצלחתי לראות מטר לפני מה מתרחש, מעוצמת הגשם. נסעתי בזהירות רבה בעיקולי הדרך, וכאשר הגעתי לעיקול הסמוך לבית חורון אף הורדתי הילוך, מכיון שמתחילה שם ירידה מסויימת".
הרכב נע כעת במהירות זחילה של כ־40 קמ״ש בלבד, כאשר הנהג האחראי מנווט את הרכב בזהירות, בעלטה ותחת מטר כבד מאוד.
״ואז, ממש בעיקול הדרך, אני מרגיש שהרכב פשוט נשמט ומתחיל להיסחף! נחשול אדיר של שטפון הציף את הכביש וסחף עמו את הרכב, כביכול היה ספינה נטרפת בלב ים. הרכב התנגש במעקה הבטיחות שבצד הדרך, ואני חששתי שמא עוד מעט קט נתהפך כולנו אל מעבר לו. לא ידעתי האם יש שם תהום מצד ימין או קרקע מוצקה, ולכן בהיסטריה משכתי את ההגה בעוצמה שמאלה, להתרחק מן השול הימני החשוף, שאיני יודע מה יש בסמוך אליו".
מעוצמת סיבוב ההגה, החלה המכונית להסתחרר על מקומה, תוך שהיא מחליקה והולכת לכיוון הנתיב השמאלי. זעקות האימה נפלטו מפי יושבי הרכב, בעוד הילדה הקטנה, שנמה עד כה בשלווה בכסא הבטיחות – מתעוררת ופורצת בצווחות יללה ופחד. "תוך כדי סיבוב והטחה שמעתי את קול בכיה של הבת, ונרגעתי״ – מספר אביה. "לפחות הכנתי שהיא בחיים ב״ה, ולא קרה לה מאומה".
קולותיהם של יתר יושבי הרכב התערבבו בקולות המעיכה של המכונית, שנחבטה והסתובבה סביב צירה, עד ש…ארבעת הצמיגים התפוצצו בבת אחת. בחסדי שמים, העובדה שצמיגי הגומי נקרעו, וגלגלי הברזל התחככו באספלט – גרמה לעצירת הרכב, שעלול היה להתהפך כליל.
"יצאנו מן הרכב, הוצאנו את הילדים, ועמדנו המומים בגשם השוטף – תוך שאנו. מביטים ברכב המעוך שזה עתה ישבנו בתוכו. אין ספק, כי העובדה. שכולנו היינו חגורים בצורה תקנית ומאובטחת, היוותה בחסדי שמים גורם מכריע בכך שאיש לא נפצע או חלילה גרוע מכך, מעוצמת הטלטולים שחווה הרכב. שוטרים שהגיעו למקום ציינו בפנינו, כי לפי מראה הרכב, זה נס שכל הנוסעים יצאו בריאים ושלמים".
כמובן, בני המשפחה פונו לבית חולים סמוך לצורך בדיקה כללית, אליהם הצטרפו, בלחץ ובחרדה, המחותנים משני הצדדים – שהיו עדיין בבגדי השמחה, ולא האמינו כיצד זה הפך הערב הנינוח והשמח לערב של תאונה עוצמתית ובדיקה רפואית.
אלא שהדאגה התחלפה במהירות בשמחה ובהודיה לבורא העולם – על חבטות יבשות בלבד, על כאבים מקומיים בלבד, ולא על אסון גדול יותר שבהחלט היה עלול להתרחש, חלילה. חסדי ה׳ לא תמו ורחמיו לא כלו.
וכך מצאו כולם את עצמם במצב לא־שיגרתי, אומרים ברכת ׳הגומל׳, תוך שבח והודיה להשי״ת שהותירם במסלול החיים, לחיים טובים ולשלום.
אלא שכאן לא מסתיים הסיפור.
אם המשפחה שנסעה ברכב, התקשרה כעבור מספר שעות, ובקול רועד שיתפה את אחותה בתאונה שארעה. "אני לא מאמינה״ – קראה האחות, וקולה נשנק מבכי נרגש. "את לא יודעת מה קרה לי הלילה. בסביבות השעה 1:30 התעוררתי לקול הברקים והרעמים והגשם הכבד ששטף את האזור. משום מה, ואין לי מושג למה, התגנב למוחי החשש מפני תאונות דרכים, חלילה, העלולות להתרחש בשל מזג האויר הסוער. "אוי ואבוי", הרהרתי לעצמי. "הגשם הכבד הזה, מזג האוויר הסוער הזה, עלולים לגרום לתאונות דרכים חמורות…
״נטלתי אפוא ספר תהלים, ובמשך שעה ארוכה – פשוט אמרתי תהלים, כדי שלא תתרחשנה תאונות דרכים בעקבות מזג האויר. לבי ניבא, ולא ידע מה ניבא".
למותר לציין, כי היתה זו בדיוק השעה, בה אחותה ובני משפחתה החליקו ונסחפו בצומת בית חורון בכביש 443. אותה שעה בה הסתחררו בעוצמה בשטפון האדיר. אותה שעה בה נחלצו ויצאו בחסדי שמים ללא פגע.
אכן, כוחו של קשר לבבי אמיץ, שגרר תחושה לא טובה באמצע הלילה, ואמירת תהלים (למען כלל ישראל), שלא תארע חלילה תאונה, ובוודאי שללא נפגעים..
(בנימין חינקיס, 'הערת אגב', 'המודיע' – מדורים)