"בעבור זאת העמדתיך" (ט', ט"ז)
כשאדם מקדש עצמו ומתאמץ כדי שלא לחטוא דואגים מן השמים להוסיף לו קדושה וטהרה, ושומרים עליו שחלילה לא תיפגם נשמתו הטורה.
מעשה נורא בעניין זה מופיע בספר 'רמתיים צופים' שחיבר רבי שמואל שיינוער. רבי שלמה לייב מלנצ'ה, אבי השושלת של אדמו"רי ביאלא, חי בפולין לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, והוא זה שסיפר במו פיו לרבי שמואל אודות המאורע שהפך את חייו והעלהו לפסגות.
"הייתי ילד צעיר כאשר החליטו הוריי שהגיע הזמן לגלות למקום תורה. הם ביקשו לשלחני לישיבה מסוימת בעיר פלונית, ואמי נסעה ללוותני לשם ולדאוג לכל צרכי.
"כשהגענו לאותה עיר וחיפשנו חדר, או לכל הפחות מיטה לשכור אותה לצרכי מגורים, התברר לנו שזוהי משימה בלתי אפשרית – בכל העיר הייתה התפוסה מלאה. היינו אובדי עצות. מה עושים? הרי לא יעלה על הדעת שאוותר על לימודים בישיבה בגלל סיבה שולית כזו, ומאידך גם לא יתכן ללמוד בישיבה כשאין היכן לישון!
"התרוצצנו מקצה העיר לקצה השני, עד שלבסוף הגענו לביתו של חייט שומר תורה ומצוות, שניאות להשכיר לי חדר ובו מיטה. אמא שמחה במציאה כמוצאת שלל רב ושילמה מראש לכל החורף הקרוב, אחר נפרדה ממני בדמעות ובתפילה ושבה הביתה. אני נותרתי לבדי.
"הימים הבאים לא היו קלים עבורי. מלבד מקום שינה התברר לי שאני זקוק גם לאוכל, אלא שלא תמיד האזינה המציאות לתביעותיו של הגוף, ולא פעם נאלצתי לרעוב או לכתת רגליים כדי להשיג מקום לאכילה. אולם הכל היה שווה כל עוד ישבתי ולמדתי תורה.
"באחד הימים השכמתי קום והלכתי לישיבה. היום הסגרירי שבחוץ כלל לא הורגש למול האש שבערה בבית המדרש, אש שאינה מעלמא הדין ואין מקורה מגזרי עצים או נפט – אלא באותיות הקדושות. הארכתי לשבת עד שבאישון לילה חשתי שכוחותיי עזבו אותי כליל ועלי לשוב לישון. רק המחשבה על כך העבירה בי צמרמורת – הדרך מהישיבה אל ביתו של החייט הייתה ארוכה במיוחד, איך אעשה אותה בגשם הזלעפות שיורד בחוץ כשאין לי אפילו סוודר ראוי לשמו על גופי, וכמה חורים כבר הופיעו על חולצתי הדקיקה?! לא היו לי הרבה ברירות. ניסיתי למהר ככל יכולתי. הגשם צלף על ראשי ללא רחם ושיניי נקשו ללא הרף. סוף סוף ראיתי את בית החייט. אנקת רווחה נמלטה מפי, עוד רגע אהיה ספון תחת גג כלשהו, ואולי – אפילו המחשבה על כך הייתה מעודדת – אולי נותר עדיין התנור חם ואוכל להניח עליו את אצבעותיי הקפואות?!
"בשעת לילה כה מאוחרת הייתי משוכנע שאמצא את הבית חשוך לגמרי, אולם הופתעתי – נרות דולקים היו בתוכו, ומבעד לחלון הבחנתי בכמה דמויות של נערים המתהלכות שם. מה מעשיהם בבית החייט? תהיתי. כשהתקרבתי יותר התחלתי לשמוע את הקולות שהשמיעו – אלו לא היו לא קולות של אביי ורבא או של 'תנו רבנן'. בכלל לא. היו אלו קולות שאין בן תורה יכול לשמעם.
"בבת אחת נעצרתי ונעמדתי במקומי. אם בן תורה אינו צריך לשמוע קולות שכאלו, משמע שכל פסיעה מכאן ואילך הינה בגדר של המכניס עצמו לידי נסיון, ופירוש הדבר הוא שאסור לי להתקדם לעבר הבית.
"נשאתי עיניי לשמים, שהוסיפו להצליף טיפות כבדות וקפואות על גופי. הגשם לא נראה היה כעומד לחדול, והקור צרב את כפות ידיי כמכות אש. 'סכנת חיים!', מלמלתי לעצמי, 'אני עלול לגווע כאן למוות! פיקוח נפש דוחה הכל! ופסעתי קדימה את הפסיעה הראשונה – – –
"אך מיד נעצרתי כנשוך נחש – הצלחתי לזהות בתוך הבית כמה בחורים פורקי עול ממש. לא הצלחתי להבין מה להם ולחייט, שהיה נראה לי עד כה איש הגון וירא שמים, אולם אי ההבנה לא היה משמעותי כעת.
"הייתי מוכן לשלם הרבה כדי למצוא איזשהו רב שיפסוק לי מה עלי לעשות כרגע, אבל חוץ מהכסף שלא היה ברשותי – אף איש לא נראה לכל מלוא העין.
"עמדתי כך דקות אחדות – פסיעה אחת קדימה ואחת אחורה. קדימה ואחורה. חיי נצח מול חיי בחור ישיבה צעיר. ידעתי, כי סביר להניח שברגע שבו יבחין החייט בכניסתי, הוא יורה לבחורים לכבות את הנרות ולהתפזר. דומה כי הוא דואג יפה להסתיר את עיסוקיו האחרים ממני. אבל מה יהיה אם באותו שבריר רגע יפלוט מי מהם מילה אחת שאינה הגונה? מי יודע כמה הרסנית עלולה מילה זו להיות עבור טהרת הנשמה?!
"ההורים שלחו אותי ללמוד תורה ולהתקרב לריבונו של עולם – חלפה במוחי מחשבה – מה היו אומרים כעת אילו הייתי שואל אותם מה עלי לעשות?!
"העליתי את דמותם בעיני רוחי וכמעט שיכולתי לשמוע את תשובתם באוזני. ההחלטה נפלה: אני נשאר כאן ויהי מה!
ונשארתי.
הדקות חלפו באטיות. אט אט איבד הגוף את חומו הטבעי – ואני קרסתי על האדמה הרטובה".
הגשם התחלף לשלג צחור ושקט שמילא בפתיתים את חורי בגדי הקרוע ונערם על הידיים הקפואות, רוח קרה חלפה ברחוב, הנעליים שמזמן פערו פיות הפכו לגושים מעוותים ופניו של הצעיר הלכו והאפירו…
בקצה האחר של העיר עדיין ישבו צורבים אחדים על דף גמרא, במרחק מאות מילין משם היו גם אבא ואמא שלווים ורגועים – אף אחד מהם לא העלה בדעתו כי ברגעים אלו מוטל בקור יקירם וחברם כאבן שאין לה הופכין.
אלא, ששומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואין דבר נעלם ממנו. רעש עצום התעורר בשמים למראה הבחור המוטל על הארץ.
כיתות של מלאכי רחמים עמדו וטענו: וכי בחור המוסר את נפשו כדי שלא ישמעו אוזניו מילה אחת שאינה הוגנת ראוי להוציא נשמתו באופן כזה?! הטענה התקבלה, ורוח סערה עזה החלה עושה את דרכה לעבר בית החייט. דהרה הרוח היישר אל בית החייט, הכתה בחלונו, שברה את הזגוגית וכיבתה את הנרות.
החושך הפתאומי גרם להפסקת התכנית. החייט הציץ בשעונו וכשגילה את השעה המאוחרת הורה לבחורים: "לכו כעת הביתה, מחר נתאסף שוב לשיר ביחד ולשוחח". הבחורים יצאו, עדיין מלהגים על חוויות הרב, כשלפתע הצטמררו: גוף אדם מושלך בתוך השלג!
ניגשו והחלו לנענע אותה – אולם כל תגובה לא התקבלה. הציץ אחד מהם מקרוב וקרא: "הוי, שלמה לייב שוכב כאן! שלמה לייב!".
טלטלו הנערים ושאגו לתוך האוזניים הקפואות: "שלמה לייב! שלמה לייב! ש־ל־מ־ה ל־י־י־ב!".
החייט שומע את הקולות ויוצא אחריהם. בן־רגע הוא קולט במי מדובר, ומיד מציף אותם בהוראות: "הכניסו אותו לחדר שלי! רוצו למחסן העצים! קראו לרופא!".
הגוף הקפוא שופשף בנמרצות, עד שכעבור זמן שנדמה כנצח – הבחינו בתנועות חיים. שלמה לייב היה מבולבל קמעה כאשר פקח את עיניו, אולם אט אט חזרה אליו הכרתו.
מה יהא שכרו של בחור כזה הנלחם על נשמתו ובלבד שאוזניו לא תשמענה דבר שאינו הוגן?! המשיכו מלאכי הרחמים לטעון. כסף? כבוד? חיי נוחות של העולם הזה?!
"ואז הוחלט", מסיים רבי שלמה לייב, "לתת לי מתנה נדירה מאין כמוה: אוזניים שאינן שומעות דבר איסור. אוזניים שומעות דברי קודש, אך אינן שומעות דיבורים שאינם טובים!".
"ואמנם", כותב ה'רמתיים צופים', "עשרות פעמים ראיתי אנשים הבאים להתייעץ עם ר' שלמה לייב. בכל פעם שבה דיברו דיבורים מותרים הוא היה פעיל ושמע הכל, אך ברגע שבו השמיע אי מי מילה שאינה מתאימה תמיד הגיב: 'מה אמרת? לא הצלחתי לשמוע!'".
(מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')