הרב שלמה רוזנשטיין
האמונה המוחלטת בהקב"ה וקיום מצוותיו, מחייבים אותנו לעיתים להיות בודדים בעולם, שונים מכל אומה ולשון, שונים מהסביבה בה אנו נמצאים. בעת חינוך הדור הצעיר, חובה עלינו להדגיש מציאות זו, שיתכן ותהיה לעיתים משמעותית מאד.
מהיכן אנו שואבים את הכוח ואת האומץ להיות בודדים?
הציווי הראשון שאנו פוגשים בתורה שמצווה הקב"ה לאברהם אבינו, הוא תמצית כל משימתו של אברהם אבינו להפוך ולהיות אבי האומה.
פתיחת פרשת לך לך מביאה לנו את הדיבור הראשון של הקב"ה עם אברהם אבינו: "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך".
אין כאן ציווי של יציאה גרידא מחרן לארץ כנען. אילו זו הייתה המטרה, הרי שהציווי היה צריך להיאמר בלשון: 'צא מחרן ולך לארץ כנען', או בדרך אחרת שיש בה את ההבנה כי המטרה היא הגירה מארץ זו לארץ אחרת.
גם סדר הדברים לכאורה אינו נכון כשמדובר ביציאה פיזית ממקום זה למקום אחר, שכן היציאה היא קודם ממשפחתך, ממולדתך, ואחר כך מארצך. שהרי המקום הראשון שממנו יוצאים פיזית הוא הבית שבו מתגוררים יחד עם המשפחה, ורק לאחר מכן עוזבים את המולדת ואת הארץ.
אולם יציאה זו המדוברת כאן, אינה יציאה פיזית מחרן לכנען, כי אם יסוד הציווי של אברהם אבינו להקים את העם, להיות אבי האומה שהקב"ה ייעד אותו להקימה.
"לך לך מארצך" – היא ההתנתקות שעליה מצווה הקב"ה את אברהם אבינו. להיות בודד, לעזוב את הכל, את כל משמעות הארץ, המולדת, ואפילו המשפחה, את כל מהות הרדיפה אחר הרכוש האישי הכוח, התאווה, הממון, האדמה, כל מה שסימל אותו דור.
לך משם, עזוב אותם. והקב"ה משגר את אברהם אבינו לבדידות מוחלטת!
ההיבדלות מכל מה שמסמל המקום שממנו מגיע אברהם אבינו, חיונית להמשך הייעוד שלו עלי אדמות. אי אפשר להיות אב המון גוים ולהקים את העם הנבחר בתוך אורח החיים של משפחתו בחרן. חובה להתנתק, להיבדל, ואפילו להיות בודד, ללא משפחה, ללא מולדת ללא ארץ וללא אדמה, כדי להיות מוכן לשינוי הגדול של השתעבדות מוחלטת להשם ולמצוותיו.
זו מהות הקמת העם היהודי, זו מהות הציווי הראשון של הקב"ה לאבי האומה, וזו משמעות האומץ והכוח שטבע בנו אברהם אבינו לדורי דורות, להיות לעיתים בודדים ומבודדים, חיים בהיפך מוחלט מכל הסובב אותנו, אולם משועבדים לרצון השם ומצוותיו.