"כי יצר לב האדם" (ח', כ"א)
סיפר לי הגאון רבי אהרן שפירא שליט"א, בן הגאון המפורסם רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב', טיב מעשה אחד מיוחד במינו שהתרחש עם אביו הגאון הצדיק בישיבה.
ישיבת 'באר יעקב' נודעה והתפרסמה כאחת מן הישיבות הליטאיות המצוינות ביותר. רוב רובם של הבחורים היו ליטאים, אך מצוי לפעמים שישנם בחורים חסידיים שמעדיפים מסיבות שונות ללמוד בישיבות ליטאיות, כידוע.
באחד המחזורים נכנס לישיבה בחור חסידי מופלג מאוד בתורה ויראת שמים, ששמעה של הישיבה הטובה הגיע לאוזניו והוא חפץ להתעלות בה. ראש הישיבה נהנה מאוד מבחור זה, שקידש שם שמים גם בגודל לימודו וגם בהתנהגותו ודרכי חייו במידות טובות, בדרך ארץ, וביראת שמים החופפת עליו תמיד.
דרכו של אותו בחור כפי שהתחנך בביתו הייתה להקפיד על טבילת מקווה מדי יום ביומו לפני תפילת שחרית. באותם זמנים היה המקווה סגור באמצע השבוע, כיון שלא היה בו צורך כי אם בערב שבת קודש… אך הבחור לא יכול היה שלא לפתוח את יומו בטבילת התקדשות, המוסיפה קדושה וטהרה עצומה על האדם!
הוא סידר אפוא לעצמו את הטבילה היומיומית: הישיבה הייתה ממוקמת רחוק מן המקווה, והבלן היה גר רחוק עוד יותר, אך הוא היה צועד מדי בוקר מרחק רב עד ביתו של הבלן, כדי לבקש את המפתח, והולך לטבול במקווה שהיה קר וצונן בימות השבוע, וחוזר שוב לבית הבלן כדי להחזיר את המפתח, ומשם צועד רגלית חזרה אל הישיבה.
הסיפור כולו גזל ממנו זמן רב מדי יום, והוא היה מגיע אל היכל הישיבה בערך בשעה שבע, לאחר מבצע יומי לא קל… אבל הכל היה שווה לו בשביל אמונת הקדושה והטהרה העצומה שמשפיעה טבילת המקווה על האדם.
בחודשים הראשונים של הזמן הקפיד אמנם ללכת למקווה בכל יום, אבל בהגיע החורף הקשה נעשה המבצע מסובך יותר: הדרך הארוכה בצינת בוקר חורפית לא הייתה קלה כלל ועיקר, והטבילה לאחריה במקווה קר וצונן היה קשה שבעתיים. כמו כן, הוא גם התרגל מעט לדרכי החיים ולהווי החיים שבישיבה הליטאית, והוא החל תוהה בינו לבין עצמו למה לי להיות כאן שונה מכולם? לקום בשעה מוקדמת כל כך לפני כל הבחורים, ולצאת מדי בוקר למבצע מורכב שכזה… למה לי להשקיע מסירות נפש שכזו בשביל מקווה? הוא החל לזלזל בדבר. מתחילה הפחית והלך רק פעם ביומיים, ולאחר מכן רק בשני ובחמישי, עד שפסק לגמרי ללכת למקווה.
הבלן שם היה איש חסיד נאמן, ובפגישתו עם ראש הישיבה קבל בפניו על מנהגו היפה של אותו בחור, שהיה מקפיד בתחילת השנה לבוא כל יום ולבקש מפתח בשביל טבילת טהרה והתקדשות, והנה לאחרונה כבר פסק מלהגיע…
עוד באותו היום קרא ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי שמואל לאותו בחור, ושאלו במפגיע מדוע הפסיק ללכת למקווה? הבחור ענה שזה קשה לו, ופירט בפניו את כל הקשיים הכרוכים בכך.
אך ראש הישיבה לא הסכים! "א חסידישער בחור וועט קומען ביי מיר אין ישיבה צו קיילע ווערן? חלילה וחס!" ("וכי בשביל כך בא בחור חסידי אל ישיבתנו, כדי שיתקלקל פה? חלילה וחס!").
הוא הורה לבלן לשכפל במיוחד, מכספי הישיבה, מפתח של המקווה עבור הבחור, וכמו כן ציווהו לחמם את המקווה מדי יום ביומו במיוחד בשביל אותו חסידישער בחור, על חשבון קופת הישיבה! הוא טען שהישיבה צריכה לדאוג לכל בחור להתעלות בחינוכו "על פי דרכו" (משלי כב,ו), ואם דרכו של אותו בחור היא לפתוח את יומו בטבילת מקווה לפני התפילה, שכך קיבל והתחנך בביתו ובקהילתו, והרי הוא נמנה עם תלמידי הישיבה, הרי שמחובתה של הישיבה להסדיר לו אפשרות טבילה! "איני יכול לאפשר לחסידישער בחור להתקלקל אצלי בישיבה!".
זוהי דוגמה של ראש ישיבה מורם מעם, הצועד בדרך אמת! הוא היה בהחלט יכול ללעוג מזה, או במקרה היותר טוב להעלים עין… אבל הוא עשה ההיפך: הוא הדריך את הבחור להיות חסידישער, ולא לשנות את דרכו.
***
בימי תוקפו של השלטון הקומוניזם ברוסיה הרשעה עמד 'מלך' קשה ורשע כהמן, הלא הוא סטלין, יימח שמו, אשר הרג בימי שלטונו כשלושים מיליון איש!
אחד החוקים האכזריים שיצאו מבית היוצר של הקומוניזם בימיו היה 'חוק השויון', בו התחייב כל אזרח לתת מחצית רכושו לטובתה של 'אמא רוסיה': אם יש לו שני בתים – ייתן אחד לקופת המדינה, וכן בשני שדות, שני שוורים, שני חמורים וכו'. ברוסיה, כמו ברוסיה, אם נתפס אדם בחשש רחוק שלא נתן מחצית רכושו, אוי לו ואוי לנפשו!
פלוגת חיילים נוקשה עברה מעיר לעיר ומכפר לכפר, בדאגה ובמסירות לקיום החוק לפרטי פרטים, שלא יישאר אף אחד מחוץ לחוק!
במהלך פעילותם הגיעו החיילים לביתו של יהודי חכם ופיקח. כדרכם פרצו פנימה בברוטליות והחלו לערוך 'חיפושים' סביב סביב מה ניתן כאן להחרים, והנה הבית ריק ואין בו. חיפשו הז'נדרמים לקחת את המחצית השנייה, אך גם הראשונה לא הייתה בנמצא…
התאכזבו החיילים על שלא מצאו ולא כלום. ברם, פטור בלא כלום אי אפשר… כראותם בבית שני ילדים צעירים ויפים החלו לדרוש אחד מהם, בטענתם שהואיל ומה שיש בבית הזה הם רק שני ילדים הרי מחצית הרכוש למדינה – "ילד אחד בא עמנו!".
היהודי נעמד כנגדם וטען בנחרצות שאין החוק חל על ילדים כלל, כי אם על רכוש בלבד. "משתי הבהמות שלי בוודאי אתן אחת לשלטון!", הצהיר האיש, "גם משני השדות אפריש אחת לרשות בשמחה, כך נאה וכך יאה לו לאזרח רוסי לכבד את הממשל! אבל מהילדים בשום אופן איני נותן!".
"מדוע?", שאלו החיילים.
"פשוט מאוד!", ענה האיש, "כל אלו אין לי – לא בהמות ולא שדות, ויכול סטלין בהחלט לקחת לו את המחצית… מכל מה שאין בידי ולא אפסיד מכך דבר מוכן אני לתת בשמחה, אבל הילדים הללו, שהם הרכוש היחיד שיש לי וששייך אלי, מהם לא אוכל לתת…".
חושב לו האדם: כשיהיה לי בוודאי אשמח לתת ולהפריש לשמים! אם יהיה לי זמן אתיישב ללמוד, אם יהיה לי כסף אתן צדקה, אם תהיה לי סבלנות אעבוד על מידת הכעס, אם יהיה לי חשק אהיה בשמחה, וכן על זה הדרך – כל מה שממילא אין לו הוא מוכן להקדיש לקב"ה…
אבל מתוך מה שיש לך עכשיו אינך מוכן לתת כלום!
תעשה תשובה על מה ששייך אליך, במה שצריך אתה לשוב!
***
מעשה מופלא מובא בשם מרן ה'בן איש חי' זצוק"ל, בגנב ותיק אחד שתקפו יצרו לגנוב מאוצר המלוכה. הוא חדר אל תוך שטח הארמון באישון לילה, חתר חתירה ומישש את כל המקום באפלה, אך לא מצא מאומה, מפני שלהוותו גילה שהחור שפער היה רק בחדר הפרוזדור שלפני האוצר ולא באוצר עצמו, וכאשר החל להאיר היום נמלט על נפשו מן המקום בידיים ריקניות.
באותו לילה בשעה מאוחרת יותר ניסה גנב נוסף לחדור לאוצר המלך, ואף הוא חתר חתירה, אשר למזלו אכן פגעה במדויק במקום הכספת שבה מונחים אוצרות המלכות. הוא החל תעכף ומיד למלא את חיקו בכסף ובזהב, ככל שיוכל שאת. אולם לאחר צאתו מאוצר המלך החל להרהר בלבו כי לא טוב עשה, וכיצד העז למעול באוצר המלך ירום הודו, אשר מיטיב תמיד עם כל נתיניו, והרי אם ייתפס עלול הוא להיענש קשות. הוא שב אפוא תיכף לאחוריו, החזיר על כנו את כל מה שנטל, ויצא משם בלא שנטל מאומה.
מטעם המשטרה נעשה מאמץ מיוחד לעלות על עקבות הפורצים, ואכן לאחר דרישות וחקירות עלה הדבר בידם. שני הפורצים נתפסו והובאו למשפט. את הגנב הראשון, שהודה באשמה, כי אכן ניסה לגנוב, אך מאחר שלא מצא את האוצר נאלץ לצאת ולשוב בידיים ריקות כלעומת שבא – ציווה המלך להשליך לאלתר מאחורי סורג ובריח.
אחריו ניגש הגנב השני ואמר: "אדוני המלך, לא אכחד כי אכן חתרתי באוצר המלך כדי לקחת משם אבנים טובות ומרגליות. בתחילה אמנם רציתי לעשות כאשר חשבתי, אך מיד נקף לבי על כך, והתעוררה בי יראת המלכות וכבוד של המלך, והצטערתי בדבר שהמלך יתעצב ממנו, ועל כן החזרתי את כל אשר נטלתי!". כשמוע המלך את דבריו פטרו לשלום, ואף העניק לו תשורות נאות על התנהגותו הטובה והישרה שתיקן את מעדשיו.
מכאן נוכל ללמוד: כאשר האדם שב בתשובה מחמת אהבתו לה' יתברך, ומצטער צער גדול בחושבו כמה גרמו מעשיו הרעים, כביכול, צער לה' יתברך, אז חונן אותו הקב"ה בתשורות חן, וזדונותיו נעשים לו כזכויות. לא כן כשהתשובה רק מתוך יראה ופחד, אז לא רק מקבל הוא את עונשו על העבירות שעשה, אלא אף אינו מקבל המתנות!
(מתוך 'טיב המעשיות' פרשת בראשית)